בבא מציעא דף קח. א

האם גובים מיתומים ומרבנן לצרכים דלהלן?

ל"איגלי גפא" (-חומת העיר) ל"כריא דפתיא" (- מעיין או בור לשתיה)
מיתומים גובים - דגם הם צריכים שמירה גובים - דגם הם צריכים לשתות
מרבנן לא גובים - דאינם צריכים שמירה [1] מעות: גובים - דגם הם צריכים לשתות
לחפירה: אינם יוצאים [2]

שני ערים עליונה ותחתונה, האם צריכים לסייע זה את זה בדלהלן?

הסתימה כנגד העליונים הסתימה כנגד התחתונים
לנקות את הנהר מאבנים גם התחתונים מסייעים [3] אין העליונים מסייעים
לנקות את יציאת מי הגשמים [4] אין התחתונים מסייעים גם העליונים מסייעים

המחזיק בשדה הפקר לקנותה ולשלם את המס למלך באופנים דלהלן, האם מוציאים ממנו?

החזיק בין שני אחים או שותפין החזיק בין אנשים שאינם שותפין
לרב יהודה אמר רב חצוף הוא - אבל לא מסלקים לו ----
לרב נחמן מסלקים אותו לא מסלקים אותו
לנהרדעי מסלקים אותו מסלקים אותו - דינא דבר מצרא

האם יש דינא דבר מצרא באופנים דלהלן? [תוד"ה האי].

לרש"י לתוס'
המקבל שדה מהמלך ורוצים
להוציא ממנו מדינא דבר מצרא
לר"נ: אין דינא דבר מצרא
לנהרדעי: יש ומוציאים
לר"נ: כאן אין דינא דבר מצרא [5]
לנהרדעי: יש ומוציאים
הקונה שדה ורוצים
להוציא ממנו מדינא דבר מצרא
לר"נ: אין דינא דבר מצרא
לנהרדעי: יש ומוציאים
לכו"ע יש ומוציאים

בבא מציעא דף קח:

שכן ות"ח או קרוב ות"ח, מתי ת"ח קודם? [תוד"ה שכיני].

שניהם מצרנים שניהם לא מצרנים
לרש"י אין ת"ח קודם - ויחלוקו [6] ת"ח קודם
לתוס' ת"ח קודם [7] ת"ח קודם [8]

היתה האדמה שייכת לאדם אחד, והבתים או הדקלים שבתוכה של אחר, מה הדין בדלהלן?

מעכב לא מעכב
ארעא דחד ובתי דחד בעל הקרקע מעכב לבעל הבתים
או הדקלים למכור לאחר
בעל הבית או הדקלים אינו מעכב לבעל הקרקע למכור לאחר
ארעא דחד ודקלי דחד
-------------------------------------------------

[1] התורה שומרת עליהם כדכתיב (משלי ו:כב) "בשכבך תשמור עליך".

[2] ד"רבנן לא בני מיפק באוכלוזא נינהו" - דגנאי הוא להם לצאת לחפור, אלא יגבו מהם מעות ושוכרין פועלים.

[3] דגם הם ניזוקים בזה שאין המים זורמים אליהם, ותיקון העליון הוא גם לצרכם.

[4] כאן זה בהיפך, שרוצים שיצאו המים מן העיר ולא ישארו בעיר ויעשו שם טיט ויזיקו, ושם אין התחתונים צריכים לסייע לעליונים כי לא באים המים להזיקם. אולם העליונים צריכים לסייע לתחתונים, כיון שגם אם הסתימה כנגד התחתונים הם ניזוקים שהמים נשארים גם אצלם ולא יוצאים.

[5] כתבו התוס', דודאי דר"נ לא חולק על דינא דבר מצרא, ורק כאן שלא חששו לקחת מן המלך לפניו סימן שלא רצו בה ולכך אין דינא דבר מצרא, אולם במכר מודה ר"נ שיש דינא דבר מצרא, דיטענו שלא ידעו שהשדה עמדה למכירה ולכך לא קנו, ודלא כרש"י ד"ה לא.

[6] רש"י (סוף ד"ה שכיני) כתב שכששניהם מצרנים לא אמרינן ת"ח קודם, דאטו משום דהוא ת"ח משלח גלימי דאינשי, ואין להעדיפו על מצרן אחר אלא יחלוקו. ומטעם זה כתב רש"י שאין הפירוש בהאי בבא [מתיבת שכיני העיר] בענין דינא דבר מצרא, אלא מיירי כשאין דינא דבר מצרא והספק למי יקדים. [עוד מבואר שכל מה שנחלק רש"י עם תוס' לדינא הוא דוקא בת"ח, אולם לגבי שכיני העיר וכו', משמע שאין סיבה שלא לפרש בשניהם מצרנים, אלא מכח שכל הבבא מדברת במקרה אחד].

[7] תוס' (ד"ה שכיני) חולקים על רש"י והעמידו את הסוגיא לענין הקדמה כששניהם מצרנים. וע"ע בתוס' רא"ש שכתב להדיא שאוקימתא זאת קאי על כל המקרים, וכן הוא במהרש"א.

[8] דין זה לא נתבאר להדיא, אולם נלמד מכ"ש, דאפי' היכא ששניהם מצרנים ת"ח קודם לתוס', אף שמפקיע זכות מחברו, א"כ כ"ש כשאין שניהם מצרנים שלא מפקיע הת"ח כלום מחברו שהוא קודם.

-------------------------------------------------