[1] וכדשמואל שאמר הקדש שוה מנה שחיללו על שפה פרוטה מחולל, אף שיש כאן שיעור של ביטול מקח, בכל אופן יצא ההקדש לחולין.

[2] לשיטתו הוצרכה הגמ' להפוך את סברות ר' יוחנן ור"ל, דהא איהו ס"ל בדעת ר' יוחנן שיש ביטול מקח בהקדש, וא"כ איך יתכן לומר שהיכא שהיה חסר בבהמת חולין חל הפדיון מה"ת וצריך להשלים רק מדרבנן, ולכן ס"ל דאיפוך ולפי ר' יוחנן לא חל החילול מה"ת.

[3] הגמ' תירצה לקמן ואיבעית אימא לא תיפוך ובדרך חסדא קמיפלגי, והיינו שמדובר באופן שההפרש לא היה בו ביטול מקח, אלא עד כדי אונאה, ורב חסדא מפרש דמה שכתוב במשנה שלנו גבי הקדש שאינם בתורת אונאה, ה"פ: שאינם בתורת הונאה כמו במטלטלין - אלא אפי' פחות מכדי אונאה חוזר ולא חל החילול עד שישלים את הדמים. וכך סובר ר"ל כרב חסדא ולכן מה"ת צריך להשלים ובלא זה לא הוי חילול, ואילו ר' יוחנן לית ליה דרב חסדא וסובר כמו שלמדנו עד עתה שאין להם אונאה בהקדש היינו שאין בו דין אונאה כלל, ולכן ההשלמה היא רק מדרבנן.

[4] כן הוא לפירש"י. ותוס' (בד"ה יצא) חולקים, וס"ל שיוצא לחולין כנגד השווי שיש בבהמת חולין, ואת השאר צריך להשלים מה"ת.