[1] בשני המקרים האחרונים המנויים כאן איכא איבעיא בגמ', ופשטה רב יצחק, ובאמת שאין הוכחה בזה מה סובר רב הונא, וכן אין הוכחה מה סובר רב יצחק בשמונת המקרים שהזכיר רב הונא, מ"מ ממהלך הסוגיא נראה שהם אינם חולקים.

[2] רב חסדא אמר כולן לשון קבלנות הן, בר מהלוהו ואני ערב.

[3] רבא אמר כולן לשון ערבות הן, בר מתן לו ואני נותן. וכתב רשב"ם בד"ה בר מתן לו וכו', שכל שכן תתן לו ואני קבלן, שהוא יותר מפורש שהוא קבלנות.

[4] בדין זה סבר מר בר אמימר שכשאמר הערב כן הוא יותר מערב קבלן, והוי כנושא ונותן שאין לו על הלווה כלום רק על הערב. ודחה רב אשי, שאינו כן עד שישא ויתן ביד להדיא.

[5] ס"ל לרב פפא דפריעת בעל חוב מצוה, ויתמי קטנים אינם בני מעיבד מצוה ולכך הם פטורים.

[6] ס"ל דיתמי בני מעיבד מצוה נינהו, אלא שלא גובה מהם דחיישינן שמא אביהם התפיס לו צררי.

[7] הנה בשני אופנים אלו אין לחשוש לצררי כלל, ולכך לר"ה גובה מהיתומים ממקרקעי. אמנם כתב הרשב"ם בסד"ה רב הונא, שבזמן הזה דינן לגבות אפי' ממטלטלי, כמו שמצינו שתקנו הגאונים בכתובת אשה שתגבה ממטלטלי, וכדי שלא תנעול דלת בפני לווים.

[8] הנה רשב"ם רמז זאת בב' מקמות, האחד: בעמ' א' בד"ה פריעת בע"ח מצוה, כתב רשב"ם וז"ל: הערב נעשה עתה בע"ח ומלוה על פה הוא וכו', מבואר שאם היה מלוה בשטר כן היו חייבים. וכן בעמ' ב' פירש רשב"ם בד"ה דלהכי, שהטעם שמודה רב פפא באופן שכתב המלוה בשטר התקבלתי לערב, דלא אמרינן הכא מצוה אלא חוב, ומוטלת עליהם לפרוע בעל כרחם, ע"כ. והיינו כיון שכתב לו כן נעשה כלפי הערב מלוה בשטר ולא הוי מצוה אלא חוב. וכן בתד"ה ואם, כתבו דבר זה בפירוש ובאורך, והביאו שכן כתב רבינו חננאל, דאלים משום דהוי בשטרא.

[9] עי' בתוס' הנ"ל באורך, שכתבו להוכיח מסוגיא דערכין, דמחלוקת רב פפא ורב הוא גם כשיש שטר, ושס"ל לרב פפא שהיות ופריעת בע"ח מצוה ויתומים קטנים לאו בני מעיבד מצוה נינהו ואינם צריכים לפרוע. אמנם כשכתב הלוה (כן הוא פירוש התוס' ועי' בתוס' רא"ש) בשעת כתיבת השטר התקבלתי מן הערב, גם רב פפא מודה ששעבד לו נכסיו לזה שיוכל לגבות מן היתומים.

[10] ס"ל דאף שבעלמא חיישינן לצררי, כאן לא יתן הלווה למלוה העכו"ם צררי, כי יודע שילך ויפרע עוד הפעם מן הערב.

[11] ס"ל דאפי' למ"ד שלא חיישינן בעלמא לצררי, הכא חיישינן שהתפיס צררי לערב בעצמו, דכיון שדרך העכו"ם לגבות מהערב תחילה, אם לא היה מתפיס לו הלווה לערב צררי לא היה מסכים להיות ערב.

[12] וזה אפי' אם היה נכסים לבעל בתחילה גם לא משתעבד, היות שכל כוונת הערב היא רק לזווגם ואינו מתכוין לפרוע את כתובתה. וגם אין בזה הפסד לאשה, דניחא לה, דטב למיטב טן דו.

[13] אמנם אב אצל בנו גם למ"ד הזה משתעבד.