בבא בתרא דף פ"ז ע"א

השוכר את הפועל לעשות עמו בגורן בדינר ליום, ובזמן הגורן עולה פועל ד' דינרים ליום,
האם יש בזה ריבית?

הדין?
הוי ריבית שכרו לעשות עמו לעוד זמן
לא הוי ריבית [1] שכרו להתחיל עמו מיד

המוכר יין ושמן לחבירו במדה שאינה שלהם, ופסקו דמים, והוקרו או הוזלו, ברשות מי הוקרו?

עם סרסור [2] בלא סרסור
לסרסור למוכר עדיין לא נתמלאה המדה
לסרסור לקונה נתמלאה המדה

למי שייך השמן או היין באופנים דלהלן?

לענין תרומה לענין מקח וממכר
לכהן לקונה ג' טיפות אחרונות
לכהן [3] למוכר [4] הרכינה ונמצית

בבא בתרא דף פ"ז ע"ב

המוכרים דלהלן מתי חייבים להטיף ג' טיפין ממדותיהן לכלי הקונה?

בחנווני שטורח כל שעה בסתם מוכר
לרבנן: פטור
לר' יהודה: חייב [5]
חייב ביום חול
פטור חייב בערב שבת

השולח את בנו אצל חנווני עם פונדיון (= ב' איסרין), ונתן לו החנווני שמן (בשווי איסר), ועודף איסר, ואיבד הבן את האיסר ושבר את הצלוחית, האם החנווני חייב לשלם?

בצלוחית באיסר ושמן
לרבנן: חייב
לר' יהודה: פטור
לרבנן: חייב
לר' יהודה: פטור
לקח החנווני את הצלוחית בידו
פטור [6] לרבנן: חייב
לר' יהודה: פטור
נשארה הצלוחית ביד התינוק

-------------------------------------------------

[1] ואף שלעיל אמרינן כור בשלושים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה, וא"כ גם כאן הגם שיתחיל עמו בפעולתו היום, איך נחשוב לכל ימי השכירות כיום אחד ארוך ושלכן לא הוי אגר נטר, מ"מ ביאר רבא דשכירות שאני, ובשכר טורחו של אדם אין אגר נטר, דרשאי פועל להשכיר עצמו בפחות. ורק במקרה הראשון יש להחמיר, דכיון שלא עושה עמו מלאכה עד שיבוא זמן הגורן נראה כריבית.

[2] ומיירי שהיה הכלי של הסרסור, ואף שבמשנה מיירי בדין זה לענין אם נשברה החבית, שנשברה לסרסור, ומכיון שקונה לו הכלי שלו ראשון ראשון, וכ"ש אם כבר נתמלאה המדה שנקנה לסרסור הכל. מ"מ הוא הדין לענין יוקרא וזולא שהוא ברשות הסרסור, וכמו שהקשו בתד"ה נשברה לשיטת רשב"ם, דמדוע לא נקטה המשנה גם בסרסור לענין יוקרא וזולא.

[3] וכתבו בתד"ה והתנן (בעמ' ב') דאף שהחיוב להפריש הוא רק אחד מחמישים, וא"כ זה האדם יש לו בחביתו נ' מדות שאינם ממוצות, ולכאורה גם תרומתו צריכה להיות מדה שאינה ממוצה, מ"מ כיון שקרא שם על אותה מדה, נעשה כל מה שבה תרומה וחייב למצות את המדה לכהן.

[4] אף שמן הדין הוא שייך לקונה, מ"מ כיון שהבעלים מתייאשים מזה, דטורח להם להמתין למיצוי המדה, לכך שייכים מצויי המדות למוכרים.

[5] כן הסיקה הגמ', שר' יהודה נחלק בסיפא ולחומרא, ואמר שאין פטור חנווני רק בע"ש עם חשיכה.

[6] זהו האופן שמודים רבנן לר' יהודה במשנה שפטור על הצלוחית כיון שלא הגיע ליד החנוני, והאב שנתן אותה הוי מצדו אבידה מדעת.

עוד חומר לימוד על הדף