א) לכאורה כוונת תוס' שלחומרא נותנים לו דין של ישראל גמור שאסור להכשילו באיסורים אבל יש דברים שאין דינו כישראל עי' חולין ה. מכם ולא כולכם להוציא את המומר שאין מקבלין ממנו קרבן.

ב) הנה אע"ג שנראה נכון מה שכתבתי לעיל שלתוס' מומר לא הוי ישראל גמור, מ"מ נלע"ד שקשה לדייק זה מעצם לשון התוס' דהנה עי' ב"י יו"ד סי' ב' [ס"ה(ב)ו] סוד"ה משומד לאחת משאר עבירות בשם הרשב"א בתורת הבית הארוך, וז"ל, ומסתברא דמשומד לדבר אחד כיון שאינו משומד לכל התורה וגם לא לשחיטה אלא לאחת משאר העבירות כישראל גמור חשבינן ליה לכל התורה ומוסרין לו לכתחילה לשחוט וגו'. והנה שם איירי הרשב"א במומר רק לעבירה אחת ולכן הכשיר השחיטה שלו לכתחילה והוא ממש ישראל גמור ואעפ"כ השתמש הרשב"א באותו לשון שהשתמשו התוס' "כישראל גמור חשבינן ליה". והנה אליבא דתוס' א"א לומר שמוסרין לו לכתחילה לשחוט שהרי תוס' איירי במומר לעבודת כוכבים ובזה לא קיי"ל כרב ענן בחולין ד: שישראל מומר לעבודת כוכבים מותר לאכול משחיטתו אלא קיי"ל כמסקנת הגמ' חולין סוף ה. שאיתותב רב ענן וסבירא לן שמומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה כולה.

ג) ומזה משמע שהלשון "כישראל גמור חשבינן ליה" יכול להתפרש או שהוא ממש ישראל ומותר לאכול שחיטתו וכמ"ש הרשב"א או שאסור לאכול משחיטתו וגם אוסר היין במגע כמו שהוא הדין במומר לעבודת כוכבים. עכ"פ חזינן שמ"ש הרשב"א כישראל גמור הוא ממש ישראל גמור ולא רק כישראל גמור (וקשה לומר שיש כאן מחלוקת תוס' ורשב"א בשימוש של הלשון "כישראל גמור חשבינן ליה").

ד) ומזה לכאו' צ"ע על שו"ת דבר יהושע ח"ב סי' קלו ס"ק כא שדייק מלשון התוס' שלא כתבו שישראל גמור הוא שלתוס' רק חשבינן ליה כישראל והיינו לענין שהדברים עדיין אסורים להם אבל ישראל גמור ממש לא הוי, עיי"ש. והנה הבאנו בס"ד מדברי הרשב"א שאין לדייק זה מן הלשון "כישראל גמור חשבינן ליה" שהוא רק כישראל ולא ישראל ממש ומ"מ אע"פ שאין לדייק כן מן התוס', מ"מ נראה האמת שלתוס' יש דברים שדינו כגוי.

בהצלחה רבה

דוד בלום