א) מתני׳ ב. וחכ״א לא כדברי זה ולא כדברי זה כו׳
רש״י לא כדברי זה - שהחמיר יותר מדאי כו׳ ולא כדברי זה - שמיקל יותר מדאי.
יש להעיר, מדוע האריך תנא דמתני׳ וכתב ״לא כדברי זה ולא כדברי זה״
עוד יש להעיר מדוע פירש״י ״לא כדברי זה״ אהלל ולא אשמאי.
ב) רש״י דף ב. ד״ה ואפי׳ לימים הרבה - אבל הנך דמקמי בדיקה קמייתא טהורות דהא כשבדקה עצמה מצאתה טהורה.
לכאורה צ״ע, הרי זה דבר פשוט, ומה ההו״א שאם בדקה עצמה ומצאתה טהורה מ״מ טמאות הן.
ג) רש״י דף ב. ד״ה הרי זו כפקידה כו׳ והיא שמשה בצהרים כו׳
ראיתי בס״א שהעיר שהרי אסור לשמש ביום ומדוע נקט רש״י ציור זה.
ד) דף ב: להלל קשיא ודאי דאילו מעת לעת כו׳
לכאורה צ״ע, הרי שיטת הלל מפקידה לפקידה ולא מעת לעת.
ועיין רש״י שהרגיש בזה וכתב דאילו מעת לעת כו׳ דמעת לעת לרבנן וה״ה מפקידה לפקידה דהלל. ועדיין יש לעיין בזה.
שמואל דוד
לייקווד
א) האריכות באה לומר שיש בכל צד אמת מסוימת - והוא הטעם לכלל הלכה כדברי המכריע - אלא שלא לגמרי כדברי זה ולא לגמרי כדברי זה, כי אמנם יש לחוש למפרע אך לא לימים הרבה.
ומה שרש"י הקדים את הלל, יתכן כי רצה לפרש "זה" על הסמוך לו.
ב) בא לאפוקי שלא נחוש אפילו מעט קודם הבדיקה, כי שמא יש שיהוי זמן בין יציאת הדם מהרחם להגעתו למקום שהבדיקה מגעת.
ג) אולי משום שאין רגילים לאכול ולהתעסק בטהרות בלילה. ואולי כדי שיוכלו לאכול בטהרה כל היום, היו משמשים סמוך לערב (בהאפלת טלית וכד') כדי שלא יהיו טבולי יום זמן מרובה.
ד) נראה משום שמדברי חכמים 'מעת לעת' מוכח שאינו ודאי טמא אלא תולין, כי אין סברא לומר שעד מעת לעת הכל טהור ומעת לעת ודאי טמא, אבל בדברי הלל 'מפקידה לפקידה' אין מוכח מתוך הדברים עצמם שהכוונה היא לספק, כי היה מקום לפרש טמא מודאי כדין ס"ט ברשות היחיד, אלא דמחכמים שמעינן להלל, דסתמא דיברו באותו גדר טומאה, מדלא פירשו אחרת.
יוסי בן ארזה
