פסחים לו: ורבי שמעון נהי דהיקיש לית ליה שמחה מיהא מיכתב כתיבא בהו דכתיב ושמחת בכל הטוב ההוא לזמן שמחה הוא דאתא דתנן מעצרת ועד החג מביא וקורא, הנה לפי מאי דס"ד קאי על האדם האוכל, וקא מסיק דקאי על הבאת ביכורים, ומלבד זה מסיק דאינו מדיני וגדרי האדם כלל, אלא מדיני הזמן, כדאיתא ההיא לזמן שמחה.

והנה הרמב"ם כתב (פ"ג ממהל' ביכורים ה"ו) ומניין שהבכורים אסורין לאונן שהרי נאמר בהן ושמחת בכל הטוב מכלל שהוא חייב לאוכלן בשמחה לא באנינות, וכבר תמה הגרעק"א דבגמ' קא מייתי מקרא אחר, ומלבד זה יש לתמוה דלמסקנא ושמחת הוא מהגדרות הזמן, ולא מצינו בכלל שאכילת ביכורים הוא דוקא בזמן שמחה, ולדעת הרמב"ם דהאי קרא קאי גם אאכילה לכאורה צ' לאכולו אף בזמן שמחה.

אכן ליכא לאקשויי מידי לדעת הר"י קורקוס, ולא הקשיתי אלא להבנת הגרעק"א, שהרמב"ם פסק כהו"א בגמ' פסחים.

לא הבנתי. לא היה שום כוונה לצרץ הלימודים. כשלומדים ממעשר, הרי התם כתיב לא אכלתי באוני ממנו, דהיינו איסור "גברא" על האונן מלאכול, ואינו תלוי בעצם בשמחה, וכההנ, אלא איסור כמו טמא וערל. אם לומדים מקרא של ושמחת בכל הטוב, הרי הוא עשה של אופן העשייה.

אמנם למסקנת הגמרא אינה אופן עשייה, אלא זמן עשייה, ולדעת הרמב"ם -לפי הגרעק"א - דילפינן רק מקרא דושמחת, לכאורה כמו שכוונת הפסוק לגבי הבאה הוא זמן של שמחה, כמו כן לגבי אכילה נאמר שהוא זמן של שמחה ולא אופן.