הלכה ח למה כאן מפרשים דבריו כספק ומחמירים, לעומת פרק א הלכה כ שלא מוגדר כספק ומפרשים דבריו לקולא? ב2 המקרים הסכום לא ברור.
תודה רבה
א) הקושיא על הרמב"ם פ"ב ה"ח ששם מפרשים דבריו כספק והולכים לחומרא וזה סותר לרמב"ם פ"א ה"כ שנותן פחות שבערכין עיי"ש זו קושיא יפה מאד והנה מצאתי בס"ד בספר חסדי דוד על תוספתא ערכין פ"ב ה"ז [ד"ה הרי עלי ערך] שתירץ קושיא זו ואביא לשונו:
"בריש פרק קמא ערכין דף ד: ובגמ' פריך ואימא חמשים תפסת מועט תפסת תפסת מרובה לא תפסת ונראה כונת המקשן דפריך בפשיטות משום דהוי ליה ספק איסורא לחומרא וגו' מכח מתניתין דסתם נדרים להחמיר ומשני תפסת וכו' כלומר אין הכי נמי שאם הוא אומר שאינו יודע לאיזה ערך כיון פשיטא שאינו יוצא ידי נדרו אלא בערך גדול שבכולם אבל אם נותן הפחות שבערכין מהימן ויצא והיינו פירושן להקל".
ביאור דברי חסדי דוד הוא כך שיש לפרש הגמ' ערכין ד: ע"פ המשנה נדרים יח: דתנן שם סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ועכשיו מובנת הגמ' ערכין ד: שמביאה ברייתא דתניא האומר ערך סתום עלי נותן כפחות שבערכין ושואלת הגמ' ואימא חמשים ומתרצת הגמ' תפשתה מרובה לא תפשתה ע"כ ומפרש חסדי דוד שכוונת המקשן ואימא חמשים הוא שהיה לנו להחמיר בספק כמשנה נדרים יח: שסתם נדרים להחמיר אבל הגמ' מתרצת ע"פ הסיפא של המשנה שם "ופירושן להקל" והכוונה שכאן מדובר דוקא כשהמעריך אומר בפירוש שהוא התכוין לפחות שבערכין ואנחנו מאמינים לו בזה אבל אם המעריך אומר שאינו יודע לאיזה ערך הוא כיון אז אנחנו חוזרים לכלל שסתם נדרים להחמיר והוא צריך לתת חמישים.
ועכשיו מיושבים בס"ד דברי הרמב"ם כי בפ"ב ה"ח כתב שאם יש לנו ספק הוא מביא לפי ממונו וביאר לחם משנה שם שלנודר יש איסור של לא יחל דברו וכיון שכן סתם נדרים להחמיר כי זה כלל גדול ספק דאורייתא לחומרא שהרי מדובר שאין הנודר יודע בבירור למה הוא התכוין וכתב שם בכסף משנה שרק כשיאמר לא לכך נתכוונתי אז לא מחמירים יותר כי אפשר לברר ע"פ דבריו ע"כ הרי שעד כמה שאפשר לברר מה שהוא התכוין הוא נאמן לומר מה הוא התכוין ולא קשה מרמב"ם פ"א ה"כ ששם הולכים לקולא כי שם מדובר שאמר בפירוש שהתכוין לפחות שבערכין שהוא שלשה שקלים.
ב) תירוצו של הרב משולם דוד הלוי סולוביצ'יק זצ"ל ראש ישיבת בריסק:
מצאתי בס"ד עוד תירוץ על הסתירה בין רמב"ם פ"א ה"כ לבין פ"ב ה"ח בחידושי רבי משולם דוד ערכין ד: וזה לשונו אלא ודאי הכי הוי ילפותא דערך סתם הוי שלשה סלעים וכך הוא דינא ולא משום ספק ע"כ ופירושו שאם אדם אומר ערך סתם עלי בזה אין לנו ספק אלא ברור לנו שהוא מתכוין לג' שקלים וזה אנחנו לומדים מהילפותא של תפסת מועט תפסת שהוא אחד מן הילפותות שמזה התורה לומדת דינים מה שאין כן בספיקות שמובאים בפ"ב ה"ח "עמדי עלי" "ישיבתי עלי" וגו' בזה אין לנו ילפותא של התורה ללמד מה כוונת הנודר ולכן אנחנו נשארים בספק והכלל של ספק דאורייתא לחומרא.
הנפקא מינא בין התירוץ של חסדי דוד לבין התירוץ של הרב משולם דוד הוא שלחסדי דוד זה רק אם המעריך יאמר שהתכוין לג' שקלים משא"כ לרבי משולם גם אם אינו אומר כלום אנחנו אומרים שהתורה קובעת שסתם ערך זה ג' שקלים.
ג) איך לחשב כמה צריך לתת כשאומר "משקל לבי עלי":
לעניות דעתי על פי מה שכתבתי לעיל בשם חסדי דוד והרב משולם דוד יש לנו דרך לדעת כמה אדם יצטרך לשלם להקדש כשאומר משקל לבי עלי.
הבעיה היא שא"א לדעת בדיוק המשקל של הלב של אדם חי אלא נראה שזו דומה לרמב"ם פ"ב ה"ח שאם יש לנו ספק למה הוא התכוין כתב הרמב"ם שמביא לפי ממונו וכתב כסף משנה שם עד שיאמר לא לכך נתכוונתי עיי"ש ופירושו שלפי המצב הכלכלי של הנודר אנחנו משערים כמה סביר להניח שהוא התכוין בנדרו והולכים לחומרא עד שיצא הספק מלבו ויכול לומר "ודאי לא היתה דעתי לתת כ"כ הרבה".
ואין זה דומה לרמב"ם פ"א ה"כ שנותן פחות שבערכין כי לחס"ד מדובר שאמר בפירוש שרק התכונתי לג' שקלים ולרב משולם דוד גם לא צריך להגיד כן בפירוש אלא זה ממילא כאילו אמר מה שאין כן כשאומר משקל לבי עלי אין לנו גבול תחתון שנוכל לומר שהתכוין לזה אלא אנחנו צריכים לחוש שאולי רצה לתת לפי המשקל הגדול ביותר שיכול להיות שלבו שוקל לכן הולכים אל המומחים במשקלי אנשים ושואלים אותם מה המשקל הכי גדול שיכול להיות של הלב של אדם בגודל ומשקל גוף של זה והנודר נותן הסכום הגדול ובתנאי שיש לו ממון כזה שיכול להיות שכיון לזה וגם שאינו אומר לא לכך נתכוונתי כנלע"ד
ד) תירוצו של הרב אלישיב זצ"ל על הסתירה בין פ"א ה"כ לבין פ"ב ה"ח:
ראיתי עוד תירוץ בספר הערות של הרב אלישיב זצ"ל על מסכת ערכין (עמוד כב ד"ה ונראה דתוס').
על הגמ' ד: שהאומר ערך סתם נותן פחות שבערכין הרב אלישיב מדמה את זה למשנה מנחות קז. שמי שאומר הרי עלי עולה יביא כבש ומפרש רש"י משום שזה פחות שבעולות ומפרש הגרי"ש אלישיב שזה משום שבדבר שאדם מחייב את עצמו דעתו הוא על הפחות שבחיובים וזה כוונת הגמ' ערכין ד: שהאומר ערך סתם כוונתו לשלשה שקלים.
בערכין יט . תנן האומר משקלי עלי נותן משקלו אם כסף כסף אם זהב זהב ומפרש בגמ' שם הא קמ"ל טעמא דפירש הא לא פירש פטר נפשיה בכל דהו כרחבה דאמר רחבה באתרא דתקלי כופרא פטר נפשיה אפי' בכופרא עיי"ש פירוש הדבר שבמקום שנוהגים למכור זפת במשקל הוא יכול לתת דמי משקלו אפילו לפי השוויי בזפת.
והקשה בלחם משנה פ"ב ה"ז ואיכא למידק דהא קיימא לן (נדרים יח:) סתם נדרים להחמיר ומתרץ הרב אלישיב (עמוד סט ד"ה ונראה דדוקא) את קושית הלחם משנה שדוקא בנדרים יש דין זה של סתם נדרים להחמיר אבל במה שמקדש לגבוה בזה אמרינן תפסת מרובה לא תפסת וגו' וכעין דאיתא לעיל ד:
ובעמוד עא ד"ה וכעי"ז הרב אלישיב מביא את הרמב"ם פ"ב ה"ח שבלשונות האומר עמדי עלי ועוד לשונות שיש ספק מחמירים ומבאר הרב אלישיב שזה תלוי במחלוקת הרשב"א והר"ן בנדרים ז. ד"ה ולענין שלפי הרשב"א ספק בצדקה נקרא ספק איסורא ולכן הולכים לחומרא אבל לר"ן ספק בצדקה נקרא ספק ממונא והולכים לקולא והרמב"ם סובר כרשב"א.
ה) הרמב"ם בהלכות מתנות עניים פ"ח ה"ג מאד דומה להלכות ערכין פ"ב ה"ח:
לעיל כתבתי בשם הרב אלישיב שהרמב"ם בפ"ב ה"ח הוא פסק בספק צדקה כי אמר לשונות שאנו מסופקים בכוונתם ולכן הוי ספק בצדקה ותלוי במחלוקת הרשב"א נגד הר"ן והרמב"ם סובר כרשב"א שספק צדקה לחומרא כי הוי ספק דאורייתא.
ועכשיו מצאתי בס"ד סעד גדול לזה ברמב"ם הל' מתנות עניים פ"ח ה"ג שכתב "הנודר צדקה ולא ידע כמה נדר יתן עד שיאמר לא לכך נתכוונתי".
וזה דומה למה שכתב הרמב"ם בפ"ב ה"ח "עד שיאמר לא כך נתכוונתי".
וביאור הענין הוא שכשאמר "עמדי עלי" או "ישיבתי עלי" וגו' יש כאן ספק "בעצם הלשון" כמ"ש הרב אלישיב בהערות לערכין סוף יט: ולכן זה דומה למי שנדר ואינו יודע כמה נדר והוי ספק לחומרא משא"כ אם אמר ערך סתם עלי או הרי עלי עולה כמ"ש מנחות קז. וברש"י שהתכוין לפחות שבעולות והטעם לזה שבדבר שהאדם מחייב את עצמו דעתו הוא על הפחות שבחיובים ולכן אנחנו יודעים בוודאות שהתכוין לפחות שבערכין או פחות שבעולות ואין אצלנו ספק בזה משא"כ אם יש ספק בלשון ולהצד שהלשון כולל יותר להקדש הרי זה באופן החלטי לכן א"א לומר שכיון לפחות שבלשונות אלא צריך להחמיר מספק.
דוד בלום