אף דאין מערבין אלא לדבר מצוה, הרי מכל מוקם דעת רבינו פרץ הוא דמכיון דעירב לדבר מצוה הותר אף ללכת לדבר רשות, וכן נפסק להלכה בשו"ע, וא"כ צ"ע מסוגיא ערוכה בנדרים שהנודר מן המעיין מותר לטבול בימות הגשמים ואסור בימות החמה - והיינו דמבואר התם דאף דמצוות לאו ליהנות ניתנו מכל מקום הטבילה ביומת החמה אסורה מכיון שנהנה באופן אחר מלבד המצוה, וא"כ ג"כ הכא אף דאין מערבין אלא לדבר מצוה מכל מקום נהנה בזה דיכול ללכת לדבר רשות.
אברהם יוסף שווארץ
שלום
נראה שיש לחלק בין הנאת הגוף להנאת 'מתיר'. דבמעיין שגופו נהנה, הרי הטבילה עצמה מלבד המצוה שיש בה יש בה גם 'טבילת הנאה' (וכיו"ב כתבו הפוסקים לגבי דין עוסק במצוה פטור מן המצוה, שאם עיקר כוונתו [גם] לדבר הרשות אין בזה פטור). משא"כ הנחת עירוב, גם כשמתכוון להתיר ההליכה לדבר הרשות, סו"ס כיון שאין בהנחה עצמה הנאת הגוף וההנחה מחויבת כדי לעשות את מצוותו, הרי נחשבת דבר מצוה, ואמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו. ומה שאחר כך יותר ממילא לעשות גם דבר הרשות אינו מפקיע שם מצוה מהנחת העירוב.
בברכה.
יוסי בן ארזה
לא הבנתי, א"כ אף אם מערבין לדבר שות יותר לערב באיסורי הנאה, מכיון שאינה הנאה מגוף האיסור?
אם מערבים לדבר הרשות, אזי הנחת העירוב המאפשרות ללכת עוד אסורה אעפ"י שאין בה הנאת הגוף, כי גם מעשה המאפשר שימוש אסור באיסוה"נ. משא"כ אם ההנחת העירוב נצרכת בשביל המצוה, הרי מעשה הנחת העירוב הוא מכשיר מצוה, ומה שיש לו מזה גם הנאה נוספת לא מפקיע מההנחה את שמה, הכשר-מצוה. בשונה מטבילה בקיץ שכיון שיש בו הנאת הגוף, אינו מעשה מצוה גרידא אלא גם מעשה הנאה. אמנם החילוק דק אבל מצינו שהנאת הגוף מדבר מחשיבה את המעשה יותר. דוגמא מענין אחר: מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. שגם שם אומרים זאת רק בהנאת הגוף.
בברכה.
יוסי בן ארזה
