א) נלע"ד דהנה האי מעשה דכפתו ומת ברעב הוי דבר שאינו מצוי, דעי' רמב"ם הל' שבועות פ"א ה"ז שנשבע שלא יטעום כלום שבעה ימים רצופים הוי דבר שאין בו כח לעשות ומשמע שאדם יכול לחיות עד שבעה ימים בלי אכילה ושתיה. וא"כ הוי דבר רחוק שיכול לכפות אותו באופן שאף אחד לא יוכל להגיע אליו ולתת לו לאכול (ולכאו' משמע שרש"י לא למד כתוס' ד"ה כפתו שמדובר שהיה רעב כבר ואפי' אם נאמר שרש"י ס"ל כתוס' בזה מ"מ גם לתוס' נראה דהוי דבר רחוק שיוכל למצוא אדם רעב ולקשור אותו מספיק זמן כדי שימות מרעב בלי שאדם אחר יביא לו אוכל). ומכיון שזה דבר שאינו מצוי, רש"י לא האריך בפירושו, משא"כ סוף חמה לבוא הרי אם אדם נמצא בשמש רותח אפילו יום אחד מסתבר שימות. לכן רש"י האריך יותר בגמ' זאת והסביר שהפטור הוא משום גרמא.

ב) אינו קשה למה רש"י האריך וכתב קשר ידיו ורגליו שהרי אם לא קשר ידיו ורגליו היה יכול לברוח ואם לא ברח י"ל דהוי פחות מגרמא ברציחה כי הקושר יכול לטעון חשבתי שיברח ולא התכונתי בכלל להרגו רק לצערו. והטעם שרש"י לא כ"כ בחולין טז. הנה עי' מהרש"א קידושין מד. ד"ה ודע שדרכו של רש"י לפרש במקום זה כך ובמקום אחר שינה פירושו, ע"כ. וכאן במס' סנהדרין י"ל שרש"י האריך כי כאן זה עיקר מקומו של דיני רציחה לכן היה נחוץ לרש"י לפרש זה משא"כ במס' חולין רש"י קיצר באמת יותר ממה שצריך להבנת הדין, אבל מכיון שרב פפא הובא שם רק כדי ללמד דיני שחיטה לכן רש"י קיצר כי אינו נוגע לשחיטה איך שקשר הנרצח.

עוד נראה שהטעם שלא כתב רש"י אצל כפתו ומת ברעב שקשר ידיו ורגליו משום שאין זה ממש הכרחי כדי שימות ברעב כגון שאם ינעול אותו בחדר כמה ימים יכול למות ברעב אפילו בלי כפיתה ואה"נ כתוב בגמ' כפתו ומת ברעב אבל מיתה זו של רעב שייכת גם בלי כפיתה, לכן רש"י לא ירד לפרטי הענין. משא"כ אצל כפתיה ואשקיל עליה בדקא דמיא זה רק שייך אם ממש יקשור אותו אצל שפת הים לכן רש"י כתב דבעינן דוקא קשירת ידיו ורגליו שם.

חילך לאורייתא

דוד בלום