לכבוד ידידי הרב המתמיד והמעמיק הר"ר שמואל דוד בערקאוויטש נר"ו,

א) במסכת בבא מציעא (מג:) תנן, החושב לשלוח יד בפקדון בית שמאי אומרים חייב ובית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד, שנאמר (שמות כד) "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו", ע"כ.

ופירש רש"י וז"ל, החושב לשלוח יד. אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי: חייב. באונסים מהיום והלאה, אם נאנס חייב באחריות: עכ"ל.

ובגמרא (מד.), מנהני מילי, דתנו רבנן (שם) "על כל דבר פשע", בית שמאי אומרים מלמד שחייב על המחשבה כמעשה, ובית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד, שנאמר (שם) "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו", אמרו להן בית שמאי לבית הלל והלא כבר נאמר "על כל דבר פשע", אמרו להן בית הלל לבית שמאי והלא כבר נאמר (שם) "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו", אם כן מה תלמוד לומר "על כל דבר פשע", שיכול אין לי אלא הוא, אמר לעבדו ולשלוחו מנין, תלמוד לומר "על כל דבר פשע", ע"כ.

ומפרש רש"י וז"ל, אמר לעבדו. שישלח יד וכן עשה: מנין. שהוא חייב: עכ"ל.

ושאל מע"כ בחכמה שלש שאלות,

א' מה עונים בית שמאי לטענת בית הלל, דבגמרא הביא רק תירוץ לטענת בית שמאי על בית הלל וצ"ע.

ב' מנא להו לבית שמאי הא דאמר בגמרא דשליחות יד הוא גם אצל עבדו.

ג' מה כוון רש"י במה שכתב "וכן עשה", דלכאורה זה דבר פשוט, עכ"ק.

ב) ונראה מבואר בזה, שחוץ ממה שצריכים ליישב מנין להם לבית שמאי שחייב באמר לעבדו ולשלוחו, וכקושיית מע"כ, גם צריך טעם למה לא האריכה הברייתא לפרש את הדבר כמו שהאריכה לפי בית הלל.

אלא על כרחך צריכים לפרש, דנקטה הברייתא שהענין מבואר מינה ובה עד שאין צורך לפורטה.

ולזה הבין רש"י שהחיוב של אמר לעבדו ולשלוחו אליבא דבית שמאי הוא משום אמירה שבו, דלא גרע אומר לעבדו מאומר לעצמו. ואם כן אין צורך להביא מקור נפרד לחייב באומר לעבדו, שהרי הביאו בית שמאי מקור שהוא חייב באומר, ואפילו באומר בינו לבין עצמו (רק שצריכים עדים להודיע לבית דין), וכל שכן באומר לעבדו בפני עדים שהוא חייב.

הרי שבית שמאי לומד חיוב בכל אמירה מלשון "דבר", ובא בית הלל ואומר שאין ללמוד משם לכל אמירה כיון שמאידך גיסא לומדים מלשון "שלח ידו" שצריך מעשה, אלא שיש אמירה אחת שאפשר לרבות והיינו באמר לעבדו ולשלוחו. ואם כן לבית שמאי בכלל מאתיים מנה, ואמירה לעבדו נכללת בכל החיוב של אמירה, ואין צורך לפורטה, וגם אין צורך למצוא לה מקור חדש, ובית הלל מודים במקצת על מנה מתוך מאתיים.

אלא שאם כן צריך ביאור לבית הלל, למה נקטו שאמירה לעבדו יש בה טעם לחייב יותר מאמירה לעצמו, ושהוא חידוש קטן שניתן ללמוד מלשון "דבר" בלי לסתור את הלימוד של "שלח ידו" דבעינן מעשה גמור, וצ"ב.

ולזה הוסיף רש"י שאמר לעבדו שישלח יד "וכן עשה", כלומר שכאן יש מקום לחייב על האמירה כיון שיצא מעשה מאמירה זאת, ולומדים הלכה זו מהצירוף של שתי הדרשות של אמירה ומעשה, שלעולם אין חיוב לפני המעשה, אבל יש ציור אחד של חיוב על האמירה שגרמה למעשה.

ונמצא לפי זה שלסוגיא דידן אין צורך לחדש שנאמר כאן יוצא מן הכלל שבכל התורה שאומרים "אין שליח לדבר עבירה", שכאן אין המעשה מתייחס לאדון אלא לעבד, ואין האדון חייב מדין שלוחו של אדם כמותו, אלא שהאדון חייב על האמירה, שלומדים חיוב באמירה שהביאה לידי מעשה, והוא חייב על "דבר" פשע באמת.

ומיושב בזה למה שתק הש"ס בסוגיין מכל הענין של "אין שליח לדבר עבירה", אלא הביא את הברייתא בפשיטות, ולפי דברי רש"י מבואר שלפי סוגיא שלנו אין צורך לכל זה, שהאדון חייב מחמת אמירה שלו, ואין המעשה של העבד אלא תנאי בעלמא לחיובו של האדון.

והוא הדין יש לומר לאידך גיסא, שכמו שבית הלל אינו חולק על עיקר דרשת בית שמאי מלשון "דבר", אלא שהוא טוען שאפשר לצמצם את הלימוד לציור של דיבור שגרם למעשה, הוא הדין שבית שמאי מכבד את דרשת בית הלל ממה שנאמר "ידו", ולומד דלא סגי במחשבה גרידא אלא בדיבור מעין מעשה, וזהו שפירש רש"י במשנתינו שלשון "מחשבה" לאו דוקא, אלא בעינן אמירה בפני עדים.

והביאור הוא כנ"ל, שזו היא תשובת בית שמאי לבית הלל על דרשה של מעשה, שבאמת צריך מעשה של דיבור גמור, שמוציא מפיו דיבורים ממש, מעין מעשי מצוה כגון קריאת שמע שמקיימים על ידי דיבור. [ויש לעיין בסוגיות של עקימת שפתים, ואכ"מ.]

(ויתכן שלפי מהלך של רש"י בסוגיא שלנו, אין לשון "מחשבה כמעשה" מתפרש במובן של "דין המחשבה כדין המעשה", אלא במובן של "מחשבה שהיא כעין מעשה".) ומיושבות קושיותיו של מע"כ בטוב טעם, לפי סדר הסוגיא ולשון רש"י.

ועל כל פנים מבואר, שבין בית הלל ובין בית שמאי מודים שיש פסוק של דיבור ופסוק של מעשה, וצריכים לקיים את שניהם על ידי צירוף של ענין מחשבה וענין מעשה, אלא שבית שמאי פירשו במחשבה כעין מעשה דהיינו באמירה גלויה לפני עדים, ובית הלל פירשו בדיבור שגרם למעשה, דהיינו באמר לעבדו ולשלוחו.

ומדוקדק בזה למה פירש רש"י בסוגיין ענין "עבדו" ולא פירש "שלוחו", שלפי סוגיא דידן אין כאן מחייב הבנוי על שליחות כלל, ולשון "שליח" לאו דוקא, אלא אדם הפועל על פיו בדומה לעבדו (ואולי השליח אינו יודע שהוא פקדון בכלל), והמחייב לבית הלל הוא מחמת אמירת המשלח ולא בשביל מעשיו של השליח.

ג) אמנם לכאורה יש לטעון נגד דברינו, שהרי גמרא מפורשת היא במסכת קידושין (מב:) דאיתא, ונילף מינה [מפרשת מעילה שיש שליח לדבר עבירה], [ומתרץ] משום דהוי מעילה ושליחות יד שני כתובים הבאים כאחד וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, מעילה הא דאמרן, שליחות יד מאי היא, דתניא (שמות כד) "על כל דבר פשע", בית שמאי אומרים לחייב על המחשבה כמעשה, ובית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד שנאמר (שם) "אם לא שלח ידו" וגו', אמרו בית שמאי לבית הלל והלא נאמר "על כל דבר פשע", אמרו להם בית הלל לבית שמאי והלא נאמר (שם) "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו", אמרו בית שמאי לבית הלל אם כן "על כל דבר פשע" למה לי, [ומתרץ] שיכול אין לי אלא הוא, אמר לעבדו ולשלוחו מנין, ת"ל "על כל דבר פשע", [ומקשה] הניחא לבית הלל, אלא לבית שמאי דמוקמי ליה להאי קרא במחשבה כמעשה נילף מיניה וכו', ע"כ.

ומפרש רש"י שם וז"ל, ונילף מינה. לכל דבר עבירה שיש שליח: שליחות יד. בפקדון: על כל דבר פשע. בתר "אם לא שלח ידו" כתיב: לחייב על המחשבה. או על הדיבור, שאם אמר או חשב לשלוח יד בפקדון הרי הוא ברשותו מאותה שעה ואילך להתחייב בכל אונסין שיעלו בו, אפילו הוי שומר חנם שלא היה חייב עד עכשיו אלא בפשיעה: אין לי. שנתחייב באונסין בשליחות יד אלא בזמן ששלח בה יד הוא עצמו: ונילף מיניה. ממעילה: עכ"ל.

ומבואר בהדיא שרק בית הלל מחייב באמר לעבדו ולשלוחו, כדאיתא התם דלבית הלל יש שליח לדבר עבירה בשליחות יד, ומיד אחר כך אמרינן "הניחא לבית הלל אלא לבית שמאי דמוקמי ליה להאי קרא במחשבה כמעשה" וכו', הרי שבית שמאי חולק על עיקר דינו של בית הלל, וזה סותר להמבואר למעלה, וצ"ע.

אלא שבאמת חוץ מזה צריכים לעמוד על סתירת הסוגיות, למה שם תולים דברי בית הלל בחידוש נפלא של "אין שליח לדבר עבירה", וכאן מאן דכר שמיה, ועל כרחך יש סתירה בין הסוגיות בענין זה, וצ"ע.

ובדברי רש"י שם יש להקשות סתירה גדולה לפירושו כאן, שהרי כאן פירש דלשון "מחשבה" לאו דוקא, אלא בעינן אמירה בפני עדים, אבל שם נקט בהדיא שבין באמירה ובין במחשבה חייב, וגם לא התנה שאותה אמירה היא בעדים, שהרי אם חייב על מחשבה בתוך ראשו כל שכן שחייב גם על אמירה בלי עדים, וזו סתירה גלויה וגדולה וצע"ג, וכן הקשה הב"ח בהגהותיו שם.

ונראה מבואר לפי דברינו, שאותו תרצן שמביא שם מדברי בית הלל ששליחות יד יוצאת מן הכלל של "אין שליח לדבר עבירה", ואומר שבית שמאי חולקים על זה כיון דמוקמי ליה לקרא במחשבה כמעשה, סובר שאין בית שמאי מתחשב עם דברי בית הלל כלל, ואינו מודה כלל לדינם באמר לעבדו ולשלוחו, כיון שאין שליח לדבר עבירה.

ושוב יש לומר שגם על טענת בית הלל ממה שנאמר "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו", אין בית שמאי משיב שום דבר, שבאמת אין דורשים כלום מזה אלא נקטינן שזהו שמו של העבירה, שגם אם עושה כן במחשבה הרי זה נקרא שליחות יד.

ואדרבה טענת בית שמאי היא יותר חזקה, שלשון "דבר" הוא מקור של דרשה עם משמעות של דיבור ומחשבה, ועל זה הוצרכו בית הלל לתרץ שלומדים חיוב באמר לעבדו ולשלוחו, דאמרינן יש שליח לדבר עבירה, אבל בית שמאי אינם דואגים לטענת בית הלל מלשון "שלח ידו" ולהלכות שלמדו מפסוק זה.

ויתכן שזו היא כוונת רש"י שם, שהאריך לפרש שלשון "דבר פשע" כתוב אחר לשון "שלח ידו" בפרשת פקדון, שזה מורה שהפסוק הראשון הוא שם ההלכה והעבירה, ואין כאן ייתור להוכיח שהוא מקור לדרשה, והפסוק השני של "דבר" הוא לשון מיותר וגם יש בו תוכן המשנה את משמעות הפרשה, וכולי עלמא מודי דאיכא למידרש מיניה.

ולזה פירש רש"י שם אליבא דבית שמאי, שדין מחשבה כמעשה שייך גם במחשבה גמורה או בדיבור בלי עדים, כיון שאין בית שמאי דואגים לטענת בית הלל ממה שנאמר "ידו", ואינם חשים ליצור מחשבה מעין מעשה. וגם אין שם פירוש רש"י לגבי אומר לעבדו, הדומה לפירושו כאן שהוסיף "וכן עשה", וככל הנ"ל.

דוק ותמצא דבסוגיא דידן גרסינן בברייתא, שבית הלל הקשו על עצמם "אם כן מה תלמוד לומר על כל דבר פשע", הרי שהם מודים שחייבים לדרוש לשון "דבר", ומסתבר שגם בית שמאי מודים שחייבים לדרוש לשון "שלח ידו" כמו שביארנו.

אבל בקידושין שם גרס בברייתא, שבית שמאי חזרו והקשו לבית הלל מה דורשים מלשון "דבר", ובית הלל לא הקשו קושיא דומה, משמע שרק דרשה זו היא חזקה כל כך עד שיש קושיא על החולק, אבל לדרוש "שלח ידו" במשמעות של מעשה אינו מוכרח.

וכן מדוקדק כדברינו, דהכא גרסינן בברייתא אמרו להן בית שמאי וכו' אמרו להן בית הלל וכו', משמע ששתי הטענות שוות. אבל התם גרס אמרו בית שמאי לבית הלל וכו', אמרו "להם" בית הלל לבית שמאי וכו', הרי שיש חילוק בין חוזק הטענות.

וגם גרסינן הכא שבית הלל מביאים את כל הפסוק של "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו", בין בעצם ההלכה של אינו חייב עד שישלח בו יד, ובין בטענתם על בית שמאי, ומשמע שהשיטה היא חזקה כמו הטענה. אבל שם גרסי שבגוף ההלכה אמרו "אם לא שלח ידו" וגו', ולא גמרו את כל הלשון, ורק בטענתם על בית שמאי נקטו כל לשון הפסוק, וזה מורה שהטענה היא יותר חזקה בעיניהם אבל בית שמאי חולקים גם על ההלכה וגם על המקור.

ועוד יש לעמוד, שכאן נאמר בשתי הטענות לשון של "והלא כבר נאמר", "כבר" משמע שיש כאן דבר מוסכם מקודם ואין לפקפק עליו, אבל שם גורסים רק "והלא נאמר", וזה משאיר מקום לערעור ומחלוקת.

על כל פנים יוצא לנו מכל זה שלפי דעת התרצן שם שרוצה להביא מכאן מקור לדין הסותר את הכלל של "אין שליח לדבר עבירה", צריכים לפרש את המשקל של המחלוקת בברייתא זאת בדרך אחר, שאין כאן שני פסוקים שוים על דיבור ומעשה, אלא שיש פסוק חזק על דיבור שכולם מודים בו, ובית שמאי לומדים ממנו מחשבה כמעשה ובית הלל לומדים ממנו יש שליח לדבר עבירה.

וחוץ מזה יש פסוק שבית הלל רואים בו מקור שצריכים מעשה ולא מחשבה, ובית שמאי חולקים על זה ואין דורשים אותו פסוק.

ומיושב בזה למה נקט רש"י שם, שדין מחשבה בשליחות יד לבית שמאי שייך גם במחשבה ממש ובאמירה בלי עדים, שהרי שם אין בית שמאי דורש ענין מעשה כלל ממה שנאמר "שלח ידו", ואם כן אין הכרח לומר דהך מחשבה דמרבינן הוא דוקא על ידי מעשה של אמירה. ונמצא שדרכנו בהבנת סוגיא שלנו, מתברר ומתחזק מתוך לימוד השיטה ההפוכה בסוגיא דהתם.

וכן יש להוכיח ענין זה מצד אחר, שהרי באים בית הלל וטוענים שבית שמאי לומדים יותר מדי מלשון "דבר", והם מוכנים לדרוש פסוק זה על מנת ללמוד חידוש פחות מזה.

ובשלמא בסוגיא שלנו הרי זה מובן, שבמקום לחדש שיש שליחות יד על ידי אמירה, הרי הם מחדשים שיש ציור אחד שאמירה שלו מחייבת אותו כיון שהביאה לידי מעשה, וזה חידוש הרבה פחות מהחידוש של בית שמאי. ושוב יש לומר שגם חידושם של בית שמאי אינו במחשבה ממש, אלא דוקא באמירה לפני עדים.

אבל באותה סוגיא הרי בא בית הלל ולומד שיש שליח לדבר עבירה. ואינו מובן, איך שייך לומר שזה חידוש פחות מלחדש שיש חיוב שליחות יד על ידי מעשה אמירה בפני עדים.

ולזה הוכרח רש"י שם לחדש, שדברי בית שמאי נאמרו בלשון דוקא ומכוון, וכל מחשבה בעלמא אפילו בלי דיבור מחדשת פרשה וקנין של שליחות יד, ואם כן שפיר יש כאן חידוש כל כך גדול בגוף ההלכה, עד שאפשר לומר דעדיף לדרוש שאומרים כאן "יש שליח לדבר עבירה", שגם זה נחשב חידוש פחות מלחדש פרשה של שליחות יד בתוך דעתו של אדם.