כל הסברה של אין שליח לדבר עבירה היא רק משום דברי הרב ודברי התלמיד וכו׳ אבל זה נראה רק כשהשליח יודע שהוא עושה מעשה עבירה. אם הוא לא יודע שהוא עושה עבירה יש מקום לומר שיש שליח לדבר עבירה.
לכן כאן אין בעצם המעשה של מכירה או טביחה מעשה עבירה; הוא עבירה רק בקשר לגניבה ולכן יכול להיות שהשליח בכלל לא יודע שהוא עובר עבירה משום שהוא לא יודע שהבהמה גנובה. לכן בלי לימוד מהפסוק אפשר לומר שהברייתא מדברת כשהשליח לא יודע שהבהמה גנובה ולכן יש שליח לדבר עבירה!
יהודה גלמן, ישראל
אכן, נחלקו הראשונים האם כאשר השליח שוגג יש שליח לדבר עבירה וחייב המשלח, אם לאו (עתוס' כאן ד"ה נתנו; ריטב"א רפ"ב דקדושין, נמו"י ב"מ י ועוד). אם אני מבין את שאלתך, לדעת הסוברים שבאופן זה יש שליח לדבר עבירה, מדוע הגמרא הוצרכה לפרש מאי קמ"ל - לומר שיש כאן גזרת הכתוב שיש שליח לדבר עבירה, ולא פירשה שהברייתא משמיעה שיש שליח כאשר הטובח שוגג.
על כך י"ל שלאותן שיטות הדבר פשוט ואין בדבר חידוש, מפני שאין כאן סברת 'דברי הרב...'. ועוד י"ל שהגמרא מתרצת תירוץ טוב יותר, וכפי האמת, שהברייתא מדברת בכל עניין, הן בשוגג הן במזיד, כי בטביחה ומכירה יש דין מיוחד, וא"צ להעמיד באוקימתא שהברייתא מדברת בשוגג.
י. בן ארזה
