א. י"ל שאם הוולד עדיין חי אלא גוסס ואח"כ מיד מת בזה אשמועינן רש"י שלא תולים שמיתת הוולד היתה מחמת הנגיחה אלא מחמת דבר אחר. לכן כ' רש"י דבעינן מת כי ודאי אין כונת רש"י במ"ש ומת דמיירי שמת אח"כ, ואדרבה עי' תפא"י אות ב שהוסיף שלא די שמת עכשיו לפנינו אלא בעינן גם שניכר שנולד מת, דאל"כ לכ"ע פטור בספק נגיחה לוולד.

והנה עי' סנהדרין סוף יד. שרבי שמעון וי"ו לא דריש. אמנם למאן דדריש וי"ו י"ל שלכן הוסיף רש"י וי"ו לרמז דינו של התפא"י דבעינן עוד תנאי שניכר שנולד מת.

ב. עי' שו"ת שואל ומשיב מהדורא תנינא ח"ג סי' קב (ד"ה ומה) שהקשו לו משו"ע חו"מ סי' רט ס"ז (ע"פ ב"ב קמח.) דכשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אינו משייר דבר שלא בא לעולם, וא"כ איך כתב רש"י שמכר לו פרה חוץ מעוברה. ותירץ השו"מ ע"פ מה דאיתא שם בס"ז שאם שייר לעצמו מועיל אף בדבר שלא בא לעולם וא"כ יוכל להיות דבעל הפרה מכר הפרה לאחד ושייר הולד לעצמו.

ג. עי' ברטנורה שמ"ש רש"י אביו או בנו של בעה"ב הוא הדין לשאר אנשים אלא אורחא דמילתא נקט.