עי' ר"ן (כז. בדפי הרי"ף סוד"ה גמ') שמתרץ שמה שאנו אומרים שאין דבר שבערוה פחות משנים, פי' שאין עד אחד נאמן להוציא אשה מחזקתה, משא"כ כאן שהוא מעמיד אותה בחזקתה במה שאביה אמר שקידשה, רק שהוא אומר שהוא זה שקידשה, ולכן נאמן (ועי' גם פנ"י).

והארכתי בזה בתשובתי אליך באנגלית ועכשיו רק אסכם הדברים בס"ד:

א. יש אומרים שהיתר יבמה לשוק לא נקרא דבר שבערוה עיין שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא אבן העזר סי' נד (ד"ה והנה ראיתי) שהביא ראיה מסוטה יח: שאמר רב המנונא שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה אבל הגמ' שם מביאה דלית הלכתא כרב המנונא, אם כן אנחנו פוסקים שמותרת לבעלה. וכתב הנודע ביהודה שלומדים מזה שיבמה לא נקראת דבר שבערוה משום שיבמה שילדה ילד מאדם אחר ולא מהיבם שלה הולד אינו ממזר (כי בדברים כה:ה כתוב לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר וזה אינו איסור כרת אלא איסור לאו ולכן הולד אינו ממזר) וההלכה היא שאם אין הולד ממזר מוכח שהאיסור אינו איסור ערוה.

ב. וכן כתב בזכר יצחק סוף סי' יב (ד"ה ואם) וזה לשונו, מהני מגו דמה לו לשקר (קידושין סד:)

ורק בדבר שבערוה דבעי עדים גם מגו לא מהני עי' שם. ומשמע מדברי זכר יצחק שהטעם שמועיל מגו כאן הוא משום שיבום אינו נחשב דבר שברוה.

ג. גם לפי השיטות שהיתר יבמה לשוק נקרא דבר שבערוה (עי' מרדכי יבמות סוף סי' נח) מכל מקום עי' רמב"ן קידושין סד: (ד"ה ר' סבר) שמה לי לשקר שם עדיף ממה לי לשקר רגיל כיון שהוא בידו לגרשה ולכן נאמן אף לעקור חזקה (אע"ג שבדרך כלל הגמ' מסופקת אם מגו נאמן נגד חזקה עי' ב"ב ה:). והטעם לזה משום שהבעל היה יכול בפועל לגרשה וממילא תהיה פטורה מיבום, לכן נאמן גם לומר שיש לו בנים ולכן פטורה מיבום עיי"ש ברמב"ן ש"בידו" עדיף ממגו רגיל. וכן י"ל שמה לי לשקר זה חזק כמו עדים ונאמן אפילו אם יבום נקרא דבר שבערוה.