ילפינן (נד) מקרא דאין כסף ושטר גומרין בה.

חדושי ר' נחום מסכת יבמות דף י עמוד ב

ולפי"ז צ"ע למאי אצטריך לר"י טעמא דשליחותא, הא היתר הא"א הוא משום דהותרו בשעת נפילה. ומצאתי בר"ש ובראב"ד בתו"כ פרשת אמור (פרשתא א' פרק א' הל' י') דכתבו, דאצטריך טעמא דשליחותא דאחים כדי דהצרות והאחים יתחייבו בלאו דלא יבנה, (יעו' בהגר"א שם שפירש בע"א). ומבואר בדבריהם דגם בלא שליחותא דאחים הותרו וכדעת הרשב"א, והא דאצטריך שליחותא הוא כדי לחייבן בלאו דלא יבנה. וטעמא דר"ל להרשב"א לא נתבאר, די"ל דגם להרשב"א טעמא דר"ל הוא משום דהחליצה נתקתו מכרת ללאו וכדעת התוס', ורק דלר"י קאמר הרשב"א דטעמא משום דהותר הא"א, וכ"כ בבית מאיר.

בברכה. יוסי בן ארזה

א) דאיכא קרא, כאמור.

ב) הנה דבריו במלואם:

חדושי ר' נחום מסכת יבמות דף י עמוד ב

קמ) גמ', מ"ט דר"ל אמר קרא אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה, איהו דקאי עלה בלא יבנה, אבל אחיו כדקיימי קיימי, ועלה דידה הוא דקאי בלא יבנה הא צרה כדקיימי קיימי, ור"י אמר מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי האי חליץ ואי בעי להאי חליץ והשתא קאי עלה בכרת, אלא איהו שליחותא דאחים קעביד ואיהי שליחותא דצרה קעבדה. ומדברי רש"י נראה דלר"ל בחליצה לחולץ ליכא כרת משום דהחליצה מנתקתו מכרת ללאו, וטעמא דר"י משום דשליחותא דאחים ודצרות קעבדו בחליצה, ודין ניתוק נאמר גם לאחים ולצרות, וכן מפורש ברש"י לקמן י"א דע"י שליחותא הוו האחים כהחולץ. והכי מבואר בתוד"ה איהו, דטעמא דר"ל משום דהחליצה מנתקת מכרת ללאו. וטעמא דר"י לדעת תוס' לכאו' הוא משום שליחותא קעביד, ואיכא ניתוק גם לצרות ואחים. וכן נראה מתוס' י"א א' ד"ה חד, דטעמא דר"י דהא דליכא בצרות כרת הוא משום דעשה דיבום נתקי', ומבואר דגם לר"י בעינן ניתוק, וא"כ הא דכל האחים שרו הוא משום דע"י שליחותא הוו כולהו אחים כהחולץ דניתק הכרת לעשה. וכן הוכיח הגרב"ד זצ"ל משמי' דהגר"ח זצ"ל (עי' ברכ"ש סימן ו'), דגם לר"י טעמא משום ניתוק דאל"כ למאי אצטריך טעמא דשליחותא לר"י.

קמא) אמנם ברשב"א לקמן מ"א כ' דטעמא דר"י משום דהותרו הצרות לאחים בשעת נפילה, ואף אחר חליצה דליכא מצות יבום תו לא פקע היתר הא"א, וזהו מאי דקאמר ר"י מי איכא מידי דמעיקרא הותרה והשתא אסורה, [וגי' הרי"ף לקמן פ' החולץ מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי האי חליץ ואי בעי האי מייבם ואי בעי האי מייבם והשתא קאי עלה בכרת, וכ"נ גי' הרשב"א בקו"א לקמן מ"ד הו"ד להלן], יעו"ש. ולפי"ז צ"ע למאי אצטריך לר"י טעמא דשליחותא, הא היתר הא"א הוא משום דהותרו בשעת נפילה. ומצאתי בר"ש ובראב"ד בתו"כ פרשת אמור (פרשתא א' פרק א' הל' י') דכתבו, דאצטריך טעמא דשליחותא דאחים כדי דהצרות והאחים יתחייבו בלאו דלא יבנה, (יעו' בהגר"א שם שפירש בע"א). ומבואר בדבריהם דגם בלא שליחותא דאחים הותרו וכדעת הרשב"א, והא דאצטריך שליחותא הוא כדי לחייבן בלאו דלא יבנה. וטעמא דר"ל להרשב"א לא נתבאר, די"ל דגם להרשב"א טעמא דר"ל הוא משום דהחליצה נתקתו מכרת ללאו וכדעת התוס', ורק דלר"י קאמר הרשב"א דטעמא משום דהותר הא"א, וכ"כ בבית מאיר.66

אמנם בקו"א להרשב"א לקמן מ"ד (הובא בקובץ הערות) הביא מהרמב"ן, דיש גורסים בגמ' ונחלוץ לחדא ונייבם לחדא, ומשני בגמ' אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה, [וכן הביאו התוס' לגירסא זו]. וברשב"א הביא דהתוס' הק' דא"כ משמע דבצרת חלוצה איכא לאו דלא יבנה, והא לר"ל צרה בכרת. ותי' הרשב"א וז"ל, אלא דודאי אפי' לר"ל מיעוטא הוא שלא יבנה אחר שלא בנה, וכיון שכן מוקמינן לה אדינא כאילו לא הותרה ליבום והו"ל א"א שלב"מ, אבל חלוצה שבמקום מצוה היא ודאי פרח מינה איסור א"א לגמרי מסברא כיון שעלתה עמו לחלוץ או לייבם, עכ"ל. ומבואר בדברי הרשב"א דגם לר"ל טעמא דהיתר החלוצה הוא משום דהותרה בשעת הנפילה, ואלא דס"ל לר"ל דרק החלוצה הוא דהותרה, אבל צרות אסורות משום דהו"ל שלב"מ. ונראה ביאורו, דס"ל לר"ל דהיכא דחלץ לאחת מפטרן שאר האחים והצרות מיבום וחליצה, והיכא דמפטרן מיבום התם ליכא לדינא דהרשב"א דאי הותרה בשעת נפילה הותרה עולמית, דכל היתרה הוא רק לא"א דבמקום מצוה, אבל א"א דמפטר מיבום ולא בעי יבום, בכהאי א"א ליכא היתר דיבום, וא"כ הצרות והאחים דמפטרן מיבום היכא דחלץ לצרתן א"כ בטל היתרן, ורק בחלוצה עצמה הוא דהותרה משום דחייל בה היתר בשעת נפילה, ואף דחלץ לה ותו לית בה מצוה, מ"מ יבמה דבמקום מצוה היא, והותרה לעולם אף דבטלה מצותה, וכדביאר שם הרשב"א. ונמצא דבין לר"ל ובין לר"י היתר החלוצה הוא משום דהותרה בשעת נפילה, ובהא אפליגו ר"י ור"ל, דלר"ל רק לחלוצה איכא היתר הנפילה ולאחים וצרות ליכא היתר משום דמפטרן מיבום והויין א"א שלב"מ דלית בה היתר, ולר"י הותרו נמי האחין והצרות דלכולהו איכא היתר הנפילה.

והא דאצטריך טעמא דשליחותא לר"י, לכאו' י"ל דהוא כדי לאסור הצרות בלא יבנה, וכדעת הראב"ד והר"ש. אמנם נראה דלדעת הרשב"א בהא גופא אפליגו ר"י ור"ל, דר"ל ס"ל דבחליצת אחת מפטרו כולם מיבום ומשו"ה ל"ה א"א במקום מצוה, ומשו"ה נאסרו האחים והצרות, דלא"א שלב"מ ליכא היתר וכמשנ"ת, ובזה הוא דפליג ר"י וסבר דכולהו הוו במקום מצוה, משום דהא דנפטרו כולם אינו משום דכשחלץ לאחת נפטרו כולם ממצות יבום, אלא דחליצת אחד האחים ליבמה מהני לכולהו, והוו כיבמה עצמה דהויא במקום מצוה, ומשו"ה כולם מותרים, דהיתר הנפילה לא פקע.

ונראה דהכי מוכח מדברי הרשב"א, דהנה לקמן מ"א הק' לשיטתו דלכו"ע אחר דנעשית ערוה תו ליכא בה מצוה אפי' בהותרה משום דרכי נועם, ומ"מ שריא משום דהיתר הנפילה לא בטל, והק' הרשב"א דמ"מ תאסר משום לא יבנה, ותי' הרשב"א וז"ל, לא היא, דלא אמרינן הכי אלא כשנעשה באותו בית מעשה שדוחה אותה בחליצה או שיבם לאחת מהם דקאי אצרה בלא יבנה, הא בשנדחית יבמה ממילא בקידושי אחותה לא, עכ"ל. ומבואר בדבריו דלאסור את כל הצרות בלא יבנה ל"ב לדינא דשליחותא, דכל היכא דנעשה מעשה בבית לדחותה איכא לא יבנה, וא"כ ליכא למימר כדעת הר"ש והראב"ד דהא דאיצטריך שליחותא הוא לאסור האחים והצרות בלאו, דגם בלא שליחותא אסירן בלאו, משום דנעשה מעשה הדוחה מיבום באותו הבית, וע"כ דטעמא דשליחותא הוא להא דשרו הצרות והאחין וכמשנ"ת, דזהו טעמו דר"י דכולהו הוו במקום מצוה משום דהיתרן לשוק הוא משום שליחותא דאחים ולא משום דמפטרן מיבום.

קמב) וצ"ע לדעת הרמב"ן והרשב"א דבחלוצה מסברא ידעינן דלא בטל היתרא דהא במקום מצוה היא, וצ"ע דהא מבואר לקמן ל"ט דבעי קרא דשריא אחר דיבמה וגרשה ולא אמרי' דמצוה דרמא רחמנא עלי' עבדה והשתא תיקום באיסור א"א, וילפי' מקרא דולקחה לו לאשה ויבמה דנעשית כאשתו לכ"ד, וא"כ לכאו' בחליצה דליכא קרא תיקום באיסור א"א. ובפשוטו י"ל דמאי דהותרה לאחר שחלץ לה ילפי' לה מקרא דנעשית כאשתו לכ"ד דהותרה גם לאחר מצותה, ותליא בביאור הך גזה"כ דנעשית כאשתו לכ"ד, דיעו' בדברינו להלן כ' ב' אות שפ"ט דנתבאר התם בדעת התוס' דהא דילפי' דנעשית כאשתו לכ"ד אינו היתר מיוחד דחייל ביבום, ורק דילפי' דהיתר היבום לא הוי רק היתר למצות ביאת יבום אלא הותרה בנפילה להא דתעשה כאשתו לכ"ד. וא"כ י"ל דה"ה דגם אחר שחלץ לה ומצוה דרמא רחמנא עלי' עבדה, מ"מ היתרא דשעת נפילה כדקאי קאי, דהא הותרה גם לאישות. אמנם נתבאר שם דדעת המאירי דילפי' מקרא דנעשית כאשתו לכ"ד דע"י היבום פקע הא"א דהראשון ומשו"ה הותרה אף לאחר מצותה, ולפי"ז רק ביבום איכא להך גזה"כ ולא בחליצה, וצ"ע.67

והמורם מדברינו לשיטת הרשב"א והרמב"ן, דבהא כו"ע לא פליגי דהיתר היבמה דשעת נפילה לא פקע אף היכא דלית עלה מצוה, ורק דר"ל ס"ל דהאחים והצרות מפטרן מיבום והיכא דדינם דהם פטורים מיבום הויין א"א שלב"מ ולית בהו היתר. וצ"ע דהא לקמן מ"א אפליגו בה אמוראי בהותרה ונאסרה וחזרה והותרה אי תחזור להיתירה הראשון, דשמואל ורב אסי ס"ל דאסירן, והא הכא נקטינן דלכו"ע הותרה אף היכא דליכא מצוה.68

אמנם נראה דהא דס"ל להרשב"א דתחזור להיתרא הראשון כ"ז הוא למ"ד דהותרה ונאסרה ליכא דין נאסרה ול"ה כאאשיל"ב, ורק דמ"מ מצוה ליכא דהא מפטרא משום ד"נ, לזה כ' הרשב"א דמ"מ היתרא לא פקע. אמנם למ"ד דאיכא דין נאסרה, א"כ הו"ל כאאשיל"ב והו"ל כיבמה שלב"מ, ובכהאי יבמה ליכא היתר נפילה, ורק למ"ד דליכא דין נאסרה אף דמצות יבום ליכא משום ד"נ, מ"מ היתרא לא פקע.

והנה נתבאר לעיל (ט' א' אות קכ"א) דגם בערוה לאחר נפילה מפטרא מיבום מקרא דעלי', דהא מבואר ברשב"א ורמב"ן לעיל ט' א' דהא דבח"ל לר"ע לא אמרינן עדל"ת הוא משום דילפי' מקרא דעלי' דמפטרן מיבום, והא בגמ' ע"ט ב' מבואר להדיא דגם ח"ל לאחר נפילה אסירן לר"ע, ומבואר דמפטרן מיבום גם לאחר נפילה מקרא דעלי', וכן מבואר לכאו' לעיל ח' א' דקרא דעלי' קאי על ערוה לאחר נפילה, יעו"ש. וא"כ צ"ב דבנעשית אחות אשתו לאחר נפילה אמאי בהיתירה קאי, הא מפטרא מיבום מקרא דעלי' והויא שלב"מ, וביבמה שלב"מ ליכא בה היתר וכמשנ"ת. אמנם נראה דשאני ערוה דשעת נפילה מערוה דלאחר נפילה, דבערוה דבשעת נפילה לית בה מצות יבום, דהערוה מונעת שלא יהא בה מצות יבום, אמנם בערוה דלאחר נפילה נהי דפטורה מ"מ במקום מצוה היא, ורק דלא אתי עשה דיבום ודחי לאיסור ערוה ומחשבא במקום מצוה ובהיתרה הראשון קיימא. ויעו' לקמן ט"ז א' דנתבאר ענין זה בארוכה יעו"ש.

יב"א