א) רש״י יז: ואינו מברך - ואינו צריך לברך ברכת המוציא.
ובדף יח. ואין מברכין עליו - אין צריך שיברכו לו אחרים בברכת הלחם.
מדוע שינה בלשונו מ״המוציא״ ל״הלחם״ וצריך ביאור.
ב) רש״י יז: ואינו מזמן - אינו צריך לברך ברכת המזון
ובדף יח. ואין מזמנים עליו - אין מצטרף עם שלשה לזימון.
מדוע שינה בפירושו ולא פירש בדף יח. שאין צריך שיברכו לו אחרים בברכת המזון כמו שכתב לעיל.
החותם בכבוד רב,
שמואל
במסכת ברכות (יז:) תנן, מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה וכו', ע"כ.
ופירש"י וז"ל, מי שמתו כו' פטור מלקרות קריאת שמע. לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו, והויא דומיא דחתן דפטור משום טירדא דמצוה: עכ"ל.
ובגמ', מוטל לפניו אין ושאינו מוטל לפניו לא, ורמינהי מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר וכו' ואם אין לו בית חבירו וכו' מחזיר פניו ואוכל וכו', ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, ובשבת מיסב וכו' וחייב בכל מצות האמורות בתורה וכו', ע"כ.
ופירש רש"י וז"ל, שאינו מוטל לפניו. כגון הוא בבית אחד והמת בבית אחר: אוכל בבית אחר. דנראה כלועג לרש וכו': ואינו מברך. ואינו צריך לברך ברכת המוציא: ואינו מזמן. אינו צריך לברך ברכת המזון: ואין מברכין עליו. אין צריך שיברכו לו אחרים בברכת הלחם: ואין מזמנין עליו. אין מצטרף עם שלשה לזימון: עכ"ל.
ומבוארת שיטת רש"י, שמה שלמדנו במשנה ובברייתא שמי שמתו מוטל לפניו פטור מן המצות, היינו שהוא אינו צריך לעשות את המצות, אבל אם הוא רוצה לעשות הרשות בידו, והא דתניא בלשון "אינו מברך", יש לפרש דהיינו שאינו צריך לברך.
והנה בתוס' ד"ה ואינו מברך, הביאו שיטת רש"י, ואחר כך הביאו מן הירושלמי שאם רצה להחמיר אין שומעין לו משום כבודו או צורכו של המת, יעו"ש בארוכה.
אמנם נראה שהירושלמי אזיל בזה לשיטתו, שהרי אהא דתנן מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע כתבו התוס' בד"ה פטור מקריאת שמע וז"ל, בירושלמי מפרש טעמא אמר רבי בון כתיב "למען תזכור" כו' עד "כל ימי חייך", ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים: עכ"ל.
הרי שלדעת הירושלמי נאמר פסוק מיוחד לפטור העוסק במת מן המצות, ואז יש לנו לומר שהוא פטור לגמרי ואין כאן מצוה כלל לגביו.
אבל לרש"י לשיטתו שהבין בדעת הבבלי, שמתוך מה שלא הביאו שום טעם חדש מן הכתוב אית לן למידק דסמכינן אסוגיא דלעיל (טז:) לגבי חתן, וכדפירש רש"י דהויא דומיא דחתן, אם כן כל הפטור הוא משום עוסק במצוה פטור מן המצוה, ואם רוצה לעשות הרשות בידו כדתנן לעיל חתן אם רוצה לקרות קריאת שמע לילה הראשון קורא, ושפיר פירש רש"י דהא דתניא "אינו מברך" פי' אין צריך לברך.
עד כאן מודפס בספר "מרבה ברכה" (סימן סד).
ושלח מע"כ שתי קושיות חזקות על פירוש רש"י בברייתא בגמרא וז"ל, רש"י (יז:) ואינו מברך, "ואינו צריך לברך ברכת המוציא", ובדף יח. ואין מברכין עליו, "אין צריך שיברכו לו אחרים בברכת הלחם", מדוע שינה בלשונו מלשון "המוציא" ללשון "הלחם", וצריך ביאור.
רש"י (יז:) ואינו מזמן, "אינו צריך לברך ברכת המזון", ובדף יח. ואין מזמנין עליו, "אין מצטרף עם שלשה לזימון", מדוע שינה בפירושו ולא פירש בדף יח. שאין צריך שיברכו לו אחרים בברכת המזון כמו שכתב לעיל (לגבי ברכה לפניה), וצ"ב, עכ"ק.
ולהרחיב את הביאור בקושיא השנייה יש להוסיף, שהרי יש כאן שני לשונות כפולים בברייתא זו, א' אינו מברך ואין מברכין עליו, ב' אינו מזמן ואין מזמנין עליו. וכל פירוש בסוגיא זו צריך ליישב ענין הכפלות בשני לשונות הללו.
ומשמע שתירץ רש"י כל אחת מהן בדרך שונה, דלגבי "מברך" פירש שאינו חייב לברך בעצמו וגם אינו חייב לצאת על ידי שמיעה, ולגבי "מזמן" פירש שבראשון הרי לשון זימון לאו דוקא, ובא לפטור אותו מברכת המזון, ובשני נאמר ענין אחר לגמרי דהיינו הלכות זימון, וקשה כנ"ל, למה לא יועיל תירוץ אחד לשתיהן.
והנה יש להקשות עוד נקודה במה שפירש רש"י לשון "אין מזמנין עליו", דהיינו שאין מצטרף עם שלשה לזימון, וקשה, דהא בכל שאר ההלכות שבמשנתינו ושבברייתא זו, הרי פירש רש"י שאף על פי שיש פטור מצד עוסק במצוה, מכל מקום אם הוא יכול ואם הוא רוצה אז מותר לו לקיים את המצוה, וגם לגבי ברכת המוציא וברכת המזון פירש כן, ואם כן מה זה שהוא מחדש לגבי זימון, שאינו יכול להצטרף כלל גם אם הוא רוצה וגם אם יש שלשה בלעדיו, וצ"ב.
וחוץ מזה, הרי בעצם יש כאן שאלה כללית, למה היה צורך לקבוע חלק נפרד של הברייתא לגבי ברכה וזימון, ולמה לא תניא בקיצור שהוא פטור מכל מצות האמורות בתורה, וממילא ידעינן שהוא פטור מברכת המזון לפניו ולאחריו.
ועל כרחך שנאמר כאן איזה דין מיוחד שאינו מתאים עם גדר הכללי של פטור בכל המצוות שבתורה, וצריך טעם בדבר.
ויש לומר שהבין רש"י שהדין המיוחד הנאמר בחלק זה של הברייתא, הוא זה שאינו מצטרף לזימון, וזה שונה מגדר הפטור הכללי מכל המצוות, שהרי פטור של טירדא דמצוה אינו מעכב אותו מלקיים את המצוה אם הוא מרגיש שאפשר לקיים שניהם כנ"ל, אבל כאן נאמר שהוא אינו בר זימון כלל גם אם הוא רוצה להשתתף, וגם אם יש שלשה בלעדיו ואין צריכים לסמוך עליו להגיע למנין של שלשה כדי לזמן.
וטעם הדבר למה אינו בר זימון, יש לומר על פי המבואר להלן (מה.) דתנן, שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן וכו', ע"כ.
ופירש"י וז"ל, שלשה שאכלו וכו' לזמן. להזדמן יחד לצרוף ברכה בלשון רבים כגון "נברך": עכ"ל.
ובגמרא, מנא הני מילי, אמר רב אסי דאמר קרא (תהלים לד:ד) "גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדו", רבי אבהו אמר מהכא (דברים לב:ג) "כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלקינו", ע"כ.
ופירש רש"י וז"ל, מנא הני מילי. דשלשה ראוים לברכת צירוף: גדלו לד' אתי. הרי שלשה, וכן אקרא הבו גודל, היחיד אומר לשנים: עכ"ל.
ומבואר מכאן שענין הזימון הוא לתת "גודל", על ידי מעמד זה של ברכה משותפת, וקא משמע לן ברייתא שמי שמתו מוטל בפניו הרי הוא במצב המופקע מנתינת גודל, שאינו בר אמירת שירה ונתינת כבוד והדר.
וזה דומה למה שלמדנו למעלה (יא.) דאיכא למאן דאמר שגם אבל החייב בשאר מצוות, הרי הוא פטור מן התפילין שנאמר בהם "פאר", ומפרש רש"י שהאבל המתגולל בעפר אינו במצב של פאר.
ועכשיו שלמדנו יסוד זה לגבי זימון, יש לנו לומר "יגיד עליו ריעו", וגם פטור ברכה ראשונה על הלחם יסודו בדין זה, דהא להלן (לה.) תנן, כיצד מברכין על הפירות, על פירושת האילן הוא אומר בורא פרי העץ וכו', שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ וכו', ע"כ.
ובגמרא, מנא הני מילי, דתנו רבנן (ויקרא יט:כד) "קדש הלולים לד'", מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, מכאן אמר רבי עקיבא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך וכו', הא תינח כל דבר נטיעה, דלאו בר נטיעה כגון בשר ביצים ודגים מנא ליה, אלא סברא הוא, אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה וכו', וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל וכו', אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים וכו', ע"כ.
ומפרש רש"י וז"ל, קדש הלולים. בנטע רבעי כתיב, ומשמע שני הלולים טעון באכילתו, כשתאכלנו בשנה הרביעית שהוא מותר באכילה וכו': אלא סברא הוא וכו' דכיון שנהנה צריך להודות למי שבראם: מעל. כנהנה מן ההקדש וכו': עכ"ל.
ונמצינו למדים שיש כאן שני מחייבים של ברכה לפני האכילה, שיש סברא כללית של אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וזה שייך בכל מאכל או משקה, וחוץ מזה יש חיוב של "קדש הלולים לד'", והוא חיוב מעין אמירת הלל, ושייך בדברים הנטועים בארץ כמו לחם וגפן ושאר פרי העץ והאדמה.
ואם כן יש לומר, שחיוב זה של "הילולים" אינו שייך במי שמתו מוטל לפניו, שכמו שאינו בר נתינת גודל גם כן אינו בר אמירת הלל.
והיינו שפירש רש"י בברייתא אהא דתניא "אינו מברך", דהיינו "אינו צריך לברך ברכת המוציא", שהרי ברכה זו יש בה משום אמירת הלל [ועייל להלן (לח.) שמדמים לשון "המוציא" ללשונות מעין שירה כמו "המוציא לך מים מצור החלמיש" או "המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים"], ומי שמתו מוטל לפניו אינו בר אמירת הלל.
ואם תאמר, הא לגבי זימון למדנו שכיון שאינו בר נתינת גודל הרי אינו יכול להצטרף לזימון גם אם רוצה, וכאן אנו אומרים "אינו צריך לברך ברכת המוציא", ויכול לברך אם ירצה, ומה בין זה לזה.
ויש לומר, דאין הכי נמי אם כל החיוב של ברכה ראשונה היה מדין הילול, לא היה יכול לברך אם ירצה, אבל כיון שחוץ מזה יש מחייב מצד "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה", מותר לו לברך מטעם זה.
ואם תאמר, אם אינו מופקע מברכה מטעם זה, למה לא נחייב אותו בברכה מאותו טעם, שהרי גם אם הוא פטור ממצות עשה הרי הוא חייב ליזהר מאיסור מעין מעילה, ואי משום שיש בו צד הילול ואין לחייב אותו בסגנון שיש בו הילול, יש לנו לחייב אותו לצאת על ידי ברכת אחרים, ואז יתיר איסור מעילה בלי אמירת הלל.
ויש לומר, שאף על פי שנאמר כאן לשון איסור בסברא זו, שאומרים "אסור לו לאדם שיהנה" וכו', מכל מקום המחייב מוגדר כמעשה חיובית מעין מצות עשה, וכמו שדקדקנו בספר "מרבה ברכה" (סימן פא) מדברי רש"י על סברא זו, שכתב "דכיון שנהנה צריך להודות למי שבראם", יעו"ש.
וכיון שהמחייב מוגדר כחיוב עשה של הודאה, אם כן מי שפטור מאותה הודאה, משום שהוא פטור מכל מצות עשה שבתורה, אין לחייבו מצד איסור מעילה.
ועל גבי יסודות הללו בנה רש"י את פירושו, ומיושבת קושיות מע"כ ברווחא, דהא דנקט רש"י אין מברך "המוציא" ואין מברכין עליו "ברכת הלחם", היינו שאינו צריך לברך המוציא מדין "קודש הילולים" וגם אין עליו חיוב למצוא מי שיוציא אותו בברכה להתיר את הלחם, אף על פי שבדרך כלל אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה.
וכן מבואר למה נקט שלשון "אין מזמנין עליו" היינו שאינו מצטרף לזימון, שאדרבה מסתבר שהלכה זו היא הטעם העיקרי לכל הקביעות הנפרדת של הלכות ברכות בברייתא זו, בנוסף על ההלכה הכללית של פטור בכל מצוות שבתורה.
ואם תאמר, למה לא פירש דהא דתניא "אין מזמנין" היינו אינו חייב לזמן, זה אינו, דהא קא משמע לן סיפא שאינו יכול להצטרף לזימון ואם כן כל שכן שאינו חייב לזמן, ועל כרחך דהך לישנא דתניא "אין מזמנין", היינו שהוא פטור מברכת המזון בכלל.
ומסתבר שיש צורך לזה גם כן משום טענה של "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה", וקא משמע לן שגם ברכת המזון מצות עשה היא והוא פטור ממנה, וממילא נכלל בזה שאינו חייב שאחרים יוציאו אותו, וכמו שלמדנו ברישא מהא דתניא שאין מברכין עליו.
י.
ד. הומניק
