צג. אם לא קיי"ל כר"ש דקדשים קלים אינם צריכים מריקה ושטיפה, א"כ למה קיי"ל כוותיה לגבי דם שהיתה לה דם הכושר?
אלו נידונים שונים ולא תליא הא בהא. וסתם משנה כר"ש בחטאת, ואילו תנא קמא להלן סתם כרבי יהודה לענין מריקה ושטיפה בקדשים קלים.
יוסי בן ארזה
אכן עיקר המחלוקות הם נידונים שונים, וכמו שהדר"ג כותב, ורבי סתים לן כמר וכמר, אמנם הגמ' מבואר שלגבי המיעוט למעט קדשים קלים או תרומה ולא היתה לה שעת הכושר הא הא תליא, וא"כ הדרא קושיין לדוכתין איך מזכינן שטרא לבי תרי לגבי דם שהיתה לה דם הכושר?
שושנים לדוד מסכת זבחים פרק יא משנה ז
ד"ה ר' שמעון אומר וכו' אני תמה וכו'. נראה לע"ד לתרץ דהתם תנינן בברייתא ת"ר מדמה מדם כשירה ולא מדם פסולה ר' עקיבא אומר היתה לה שעת הכושר וכו' טעון כבוס לא היתה וכו' אינו טעון כבוס ור' שמעון אומר אחד זה ואחד זה אין דמה טעון כבוס מאי טעמא דר' שמעון כתיב אותה וכתיב מדמה וכו' ור' עקיבא אותה פרט לתרומה ור' שמעון לטעמיה דאמר קדשים קלים אינן טעונין מריקה ושטיפה וכל שכן תרומה ע"כ. והנה רש"י ז"ל פי' שם דר' עקיבא ור' שמעון לפרושי מלתא דתנא קמא אתו, אבל הרמב"ם ז"ל נראה דלא ס"ל הכי אלא כפשטה דתנא קמא הוא דעת שלישית בפני עצמה דבענין הדין ס"ל כר' שמעון אלא דלא דריש אותה כר' שמעון אלא תרווייהו נפקא ליה ממעוטא דמדמה דמדכתיב מדמה דוקא ר"ל דכשירה בשעת הזאה ממילא אימעטו כל מיני פסולה בין היתה לה שעת הכושר בין לא היתה לה והיינו דקתני מדמה מדם כשירה ולא מדם פסולה וה"ט דהרמב"ם בפירושו לעיל משנה ב' יליף לה דכתיב מדמה מדם כשירה וכו' וקשיא אמאי השמיט עיקר הראיה שהיא המעוט השני דאותה וכדאיתא בגמ' אלא ודאי דההיא לא איתמר אלא לר' שמעון אבל לתנא קמא כולה מלתא מדמה יליף וסתם מתניתין ניחא לן לפרושה כרבנן דברייתא ולא כיחידאה וגם הר"ב שם פירש כפירוש הרמב"ם, והתי"ט ז"ל שם אגב ריהטיה הביא על פירוש הר"ב המעוט השני דאיתא בגמ' כמוסיף על דבריו ולע"ד אחר המחילה אינו אלא חולק, ומה שהכריח להרמב"ם לפרש כן מדלא איתמר התם בגמ' מתניתין מני ר' שמעון היא דתנו רבנן מדמה וכו' ש"מ דלאו ר' שמעון היא ובהא פליגי תנא קמא ור' שמעון דלר' שמעון אצטריך אותה למעט פסולה ולא דריש הכא פרט לתרומה דלשיטתיה אזיל ולתנא קמא אייתר ליה אותה פרט לתרומה והשתא אתי שפיר דלא פליגא סתמא דהכא על סתמא דלעיל ויפה (פריך) [פסיק] הרמב"ם לתרווייהו. ועיין להרמ"ז מ"ש בשם הרב ברכת הזבח שיישב בענין אחר דלא ליקשו סתמי אהדדי, וכתב דדא היא שהכריח להרמב"ם לפסוק כתרווייהו דכיון דבגמ' לא רמינן סתמי אהדדי משמע דלא קשי ע"ש. אמנם הבית דוד כתב עליו דאינו מחוור דאיכא למימר דלא רמינן סתמא אסתמא אלא כששני הסתמי בענין אחד משא"כ הכא דאע"ג דבטעמי קשיין אהדדי מכל מקום בפשטא דידהו לא דמו ועוד דבפרק ב' דהוריות אשכחן המשנה הה' והז' דקשיין אהדדי ובגמ' לא רמי להו אהדדי והרמב"ם והר"ב ז"ל מתרצי להו מדנפשייהו ע"ש. וכיון דאשכחן משניות סותרות דלא רמו להו בגמרא תו לית לן לעשות כלל במאי דאיתנהו ולא רמו להו ע"כ. ומלתיה היא דלא מחוורא דמה בכך דכפשטא לא דמו מכל מקום כיון דבעל כרחין רמו אהדדי אמאי לא רמי להו הש"ס אהדדי ולכל הפחות הוה ליה לש"ס לפרש לעיל מתניתין מני ר' שמעון היא דתניא וכו' ודהכא ר' עקיבא היא אלא ודאי מוכרח לומר דלא קשו אהדדי והראיה שהביא הבית דוד מההיא דהוריות תימא איך לא שמעו אזניו מה שהוציא מפיו דאדרבא משם ראיה לדברי הרמ"ז דהתם נמי היינו טעמא שהוצרכו הרמב"ם והר"ב לפרש בענין דלא רמו מתניתין אהדדי משום דאם איתא דקשו הוה ליה להש"ס למרמינהו אהדדי אלא ודאי דלא קשו ומש"ה מתרצי להו דלא ליקשו והכא נמי לא שנא כיון דבש"ס לא רמי להו שמע מינה דלא קשו ומוכרחים אנו לבקש טעמא דלא ליקשו ויפה פסק הרמב"ם לתרווייהו אי מטעמא דהרמ"ז אי נמי כדלעיל.
יוסי בן ארזה