שלום רב,

חד מתרי נקט, ורצה את הלשון הקרובה יותר ל"ע"מ שיאכלוהו הכלבים" - "יאכלו הכלבים" (ולא "הכלבים יאכלו").

א) בזבחים (לא.) איתא, אמר רבי ינאי חישב שיאכלוהו כלבים למחר פיגול, דכתיב (מלכים ב' ט) "ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל", מתקיף לה רבי אמי אלא מעתה חישב שתאכלוהו אש למחר, דכתיב (איוב ח) "תאכלוהו אש לא נופח" הכי נמי דפיגול וכו', דלשון אכילה לחוד ולשון הקטרה לחוד, ע"כ.

ופירש רש"י וז"ל, יאכלו הכלבים. אלמא שמיה אכילה: אלא מעתה חישב. על הבשר להאכילה [כגירסת שיטמ"ק] באש הדיוט למחר: הכי נמי. דהוי פיגול: עכ"ל.

ומבואר מתוך הסוגיא, שלמסקנא גם אכילת כלבים וגם אכילת אש יש להן שם "אכילה" לגבי פיגול, ולומדים כן משני פסוקים הנ"ל, אלא שלגבי אש תלוי הדבר אם הוא מחשב בלשון אכילה או בלשון הקטרה, שאם חישב בלשון הקטרה אין זו מחשבה לגבי בשר, אבל אם חישב בלשון אכילה מחשבה היא לגבי בשר.

והקשה מעכ"ת, דהא פסוק זה שהביאה הסוגיא לגבי אכילת כלבים, נאמר בספר מלכים ב' (ט:י), והסיפור שם (פרק ט:א-י) הוא, "ואלישע הנביא קרא לאחד מבני הנביאים ויאמר לו חגור מתניך וגו' ולך רמת גלעד, ובאת שמה וראה שם יהוא בן יהושפט בן נמשי ובאת והקמתו מתוך אחיו והביאת אתו חדר בחדר, ולקחת פך השמן ויצקת על ראשו ואמרת כה אמר ד' משחתיך למלך אל ישראל ופתחת הדלת ונסתה ולא תחכה, וילך הנער וגו', ויבא וגו' ויאמר דבר לי אליך השר ויאמר יהוא וגו', ויקם ויבא הביתה ויצק השמן אל ראשו ויאמר לו כה אמר ד' וגו' משחתיך למלך וגו', והכיתה את בית אחאב אדניך ונקמתי דמי עבדי הנביאים ודמי כל עבדי ד' מיד איזבל, ואבד כל בית אחאב וגו', ונתתי את בית אחאב כבית ירבעם בן נבט וגו', ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל ואין קבר ויפתח הדלת וינס."

וקשה, שהרי למעלה בספר מלכים א' (כא:יז-כד) נאמר, "ויהי דבר ד' אל אליהו התשבי לאמר, קום רד לקראת אחאב מלך ישראל וגו', ודברת אליו לאמר כה ד' הרצחת וגם ירשת וגו' ילקקו הכלבים את דמך וגו', ויאמר אחאב אל אליהו וגו' ויאמר [אליהו] וגו', הנני מביא אליך רעה וגו', ונתתי את ביתך כבית ירבעם בן נבט וגו' וגם לאיזבל דבר ד' לאמר הכלבים יאכלו את איזבל בחל יזרעאל, המת לאחאב בעיר יאכלו הכלבים והמת בשדה יאכלו עוף השמים."

ואם כן תימה, למה לא הביא רבי ינאי מקור לדינו מהפסוק המוקדם, שנאמר בספר מלכים א' בנבואה של אליהו על הענין, "הכלבים יאכלו את איזבל בחל יזרעאל", והמתין עד הפסוק המאוחר הרבה בספר מלכים ב', בנבואה של שליח אלישע על אותו ענין, "ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל", וצ"ע, עכ"ק.

ב) והנה התוס' בסוגיין כתבו וז"ל, ואת איזבל יאכלו הכלבים. הא פשיטא ליה דשייכא ליה גבי בהמה בדבר הראוי לה, כדכתיב "תהיה כל תבואתך לאכול", אלא מאכילת בשר מייתי ראיה, עכ"ל.

ומבוארת דעת התוס', שעיקר הראיה ממקרא שנאמר לגבי איזבל היא, שיש שם "אכילה" בכלבים לגבי בשר. אבל אכילת תבואה בבהמה הרי מפורשת היא בפסוק, וגם אכילת בשר מפורשת לגבי חית השדה ועוף השמים, וצריכים קרא לגבי כלבים בבשר, משום שהכלב נחשב בהמה ואולי אין דרכו לאכול בשר, וכן ביאר בהגהות יעב"ץ. ולפי דעת התוס' פשיטא דשייך דין פיגול בחישב על אכילת חיה ועוף.

והרי קושיית מעכ"ת חזקה היא לדבריהם, שהרי לא נזכר "בשר" בפירוש לא בפסוק המוקדם הנ"ל, ולא בפסוק המאוחר שהביא רבי ינאי, ולמה לא הביא רבי ינאי את המוקדם, [ובפרט שהרי שם נזכר לשון "אכילה" בפירוש גם לגבי עוף השמים], וצ"ע כנ"ל.

ויש לי להוסיף ולהקשות ממה שנאמר אחר כך בספר מלכים ב' לגבי הריגת איזבל (ט:ל-לו), "ויבוא יהוא יזרעאלה ואיזבל שמעה ותשם בפוך עיניה ותיטב את ראשה ותשקף בעד החלון, ויהוא בא בשער ותאמר השלום זמרי הרג אדניו, וישא פניו אל החלון ויאמר מי אתי מי וישקיפו אליו שנים שלשה סריסים, ויאמר שמטוה וישמטוה ויז מדמה אל הקיר ואל הסוסים וירמסנה, ויבא ויאכל וישת ויאמר פקדו נא את הארורה הזאת וקברוה כי בת מלך היא, וילכו לקברה ולא מצאו בה כי אם הגלגלת והרגלים וכפות הידים, וישבו ויגידו לו ויאמר דבר ד' הוא אשר דבר ביד עבדו אליהו התשבי לאמר בחלק יזרעאל יאכלו הכלבים את בשר איזבל".

ולפי התוס' שעיקר הצורך לראיה זו הוא לגבי אכילת בשר, קשה למה לא הביא רבי ינאי מהמקרא המאוחר מכולם, שהרי שם נזכר לשון "בשר" בהדיא, שנאמר "בחלק יזרעאל יאכלו הכלבים את בשר איזבל", וצ"ע.

ג) ונקדים מה שיש להקשות בפירוש המקראות, מה זה שחזר יהוא ואמר שאכילת הכלבים את בשר איזבל היא נבואת אליהו התשבי, והלא הוא לא שמע נבואה זאת מאת אליהו אלא מאת הנער ששלח אלישע למשחו, וצ"ב.

גם יש להקשות, שהרי אלישע אמר לנער שמיד אחרי המשיחה "ופתחת הדלת ונסתה ולא תחכה", שיש לו לעזוב את המקום מיד, ואם כן מה זה שנשאר הנער שם מסוגר באותו חדר אחר המשיחה, ומסר ליהוא "והכיתה את בית אחאב אדניך ונקמתי דמי עבדי הנביאים ודמי כל עבדי ד' מיד איזבל, ואבד כל בית אחאב וגו', ונתתי את בית אחאב כבית ירבעם בן נבט וגו', ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל ואין קבר", ורק אחר כך נאמר "ויפתח הדלת וינס", וצ"ע.

אלא מבואר מזה, שמה שהוסיף נער אלישע למסור ליהוא פרטים על מיתת אחאב, לא נצטוה כן על ידי אלישע למסור בתורת נבואה, ואדרבה היה לו לפתוח את הדלת ולנוס מיד, ואם כן מה שהמשיך הנער לספר ליהוא על מה שעתיד להיות עם בית אחאב ועם איזבל, הוא סיפורי דברים שמסר בעצמו על פי מה שהיה ידוע מנבואת אליהו.

וזהו שהקפיד יהוא אחר כך בשעת מעשה של הריגת איזבל, לומר שיש כאן קיום של נבואת אליהו התשבי בשעתו, ולא של נער אלישע שמסר לו בלשון סיפור בעלמא.

ד) ועיין בכסף משנה בהלכות תפילה, שחידש שיש חילוק ביסוד דין כתיבה בספרי הנביאים בין החלק הנבואיי והחלק הסיפוריי, יעו"ש, ועל כל פנים לעניננו יש לומר, שהפסוקים במלכים א' נחשבים כחלק הנבואיי של הספר, שהרי הם דברי נבואה של אליהו לאחאב ואיזבל, וגם בסוף הסיפור במלכים ב' כשאמר יהוא "דבר ד' הוא אשר דבר ביד עבדו אליהו התשבי לאמר בחלק יזרעאל יאכלו הכלבים את בשר איזבל", הרי הוא מביא לשון הנבואי בהדיא בשם הנביא.

מה שאין כן לשון נער אלישע שאמר ליהוא, הרי לא נצטוה כן לא מאת אליהו ולא מאת אלישע, והוא דבר שהוסיף מדעת עצמו להזכיר ליהוא, אם כן הרי זה נחשב חלק הסיפורי של הספר ולא חלק הנבואי.

ושוב מסתבר לומר, שלא הביא רבי ינאי מקור מלשון נבואי, שהרי הנביא מדבר במליצות ומשלים ולשונות מושאלים, וכמו שנאמר בתורה בפרשת בהעלותך שבשאר נביאים מדבר הקב"ה "בחידות", ואם כן גם אם נאמר לשון "אכילה" לגבי כלבים בלשון נבואי, יש לומר שזה לשון מליצי ומושאל, שכמו שכלבים אוכלים דברים אחרים בדרך כלל, הם ינהגו עם בשר איזבל כאילו זה מאכל רגיל [ואולי זהו חלק מן הגזירה שתהיה נאכלת שלא כדרך הטבע], ואין להוציא מזה הלכה לגבי דין פיגול.

אבל כשאמר הנער כן ליהוא, זה נחשב חלק מלשון הסיפורי של הספר, ורואים מזה שיש כאן לשון אמיתי של התורה, שאפשר לתאר אכילת בשר על ידי כלבים בלשון "אכילה", ומזה יש ללמוד לגבי הלכות פיגול, ומיושבת קושיית מעכ"ת בטוב טעם.

ה) אמנם כל זה לדעת התוס', אבל פירוש רש"י בסוגיין הוא כנ"ל, שמלשון "יאכלו הכלבים", ילפינן "אלמא שמיה אכילה", ולא הזכיר כלל ענין בשר, ועל כרחך שאין כאן הוכחה לגבי בשר דוקא, אלא מקור כללי לומר ששייך לשון "אכילה" בכלבים.

ומסתבר שלא הסכים רש"י לפרש כסברת התוס' בזה, משום שאינו מוכן לסבול את הדוחק שיש מחשבת פיגול באכילת חיה ועופות, דבר שלא נזכר בסוגיא, אלא הבין דמיירי כאן דוקא באכילת כלבים.

ועוד, שאם באנו לדון אם דרך הוא לכלבים לאכול בשר, הרי מפורש בתורה לגבי בהמה טריפה "לכלב תשליכון אותו", הרי שמאכילים בשר לכלבים, ומה שייך להסתפק בכגון זה, דבר המפורש בתורה כענין רגיל ומצוי, וצ"ע על פירושם של התוס'. ולזה נראה שלא הבין רש"י שבא רבי ינאי לחדש ששייך ענין אכילה בבשר אצל כלבים.

אלא על כרחך שהסוגיא דנה אם יש שם "אכילה" כלל אצל כלבים לגבי הלכות התורה, ואם כן קשה לומר כנ"ל בדעת התוס', דבשלמא אם יש אכילה בכלבים לגבי מאכלים אחרים יש לומר שלשון מושאל הוא בנבואה גם לגבי בשר, אבל אם אין אכילה אצל כלבים כלל, לא מסתבר להשתמש בלשון כזה אפילו בדרך נבואה. [אלא דהא גופא קשיא, מה שייך להסתפק אם יש אכילה אצל כלבים, ויבואר בסמוך.]

ו) ולזה נראה מהלך אחר בדעת רש"י, והוא שבאמת יש להקשות על יסוד חידושו של רבי ינאי, מאי איכפת לן אם אכילת כלבים שמיה "אכילה", והא אין זה ענין למחשבה של בעל הקרבן, שהרי אם יחשוב שלמחר יבואו חיילים או מוכסים ויקחו ממנו את הבשר שלו ויאכלוהו, אין זו מחשבת פיגול, שהרי אין דבר זה בכחו וגם אינו שייך למעשה שלו או להכנה שלו, וגם אם בפועל יבואו חיילים הרי זה נחשב מקרה בעלמא, ואין זה מתייחס למחשבה שלו. ואם כן אם יחשוב שיבואו כלבים למחר ויאכלו, מה שייך בזה דין פיגול, וצ"ע.

אלא על כרחך סברת רבי ינאי היא, שאם הוא מחשב להאכיל את הכלבים, הרי זה מעין גדר של "מזונתם עליך", שהם כלבים שלו או כלבים שהוא רגיל להאכיל ולהחיות, ואם כן יש כאן שימוש שלו בבשר זה לאכילת כלבים.

וזהו שהקפיד בשיטה מקובצת לגרוס בדברי רש"י, שמה שנאמר לגבי אכילת אש היינו שחישב "להאכיל" את האש, ונקט רש"י דמיירי "להאכיל אש הדיוט", פי' שהוא משתמש בבשר זה במקום עצים או שמן לתת כח לאש שלו להמשיך ולהגדיל. ובזה שייך לומר שיש כאן מחשבת הכהן [או הבעלים למ"ד בעלים מפגלים] על סוג אכילה השייך לשימוש שלו בבשר קרבנו.

ואם כן הא דנקטינן שאכילת כלבים שמיה אכילה, הכוונה היא שיש כאן גדר "אכילה" מצד הבעלים המאכילים, שהם משתמשים בזה לענין אכילה. וזה לא שייך בחיות הארץ ועוף השמים שאין מזונותם עליך, ואם הם באים ואוכלים אין זה מתייחס לבעל הבשר.

ז) ולפי הנ"ל יש לומר, בהקדם מה שיש להקשות עוד בסדר המקראות, שהרי נער אלישע שמשח את יהוא, אמר לו בפירוש "ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל ואין קבר", הרי שהוסיף נקודה שלא נזכרה בהדיא בנבואת אליהו על איזבל, שאליהו דיבר רק על אכילת כלבים אבל נער אלישע הוסיף "ואין קבר", וצ"ב למה הוסיף כן.

וגם תימה, מה זה שבא יהוא אחר אכילה ושתיה ואמר, "פקדו נא את הארורה הזאת וקברוה כי בת מלך היא", ששלח אנשים לקבור את איזבל, והלא נאמר לו על ידי נביא או סגן נביא שהיא לא תזכה לקבורה, וצ"ע.

ויש לומר בזה דאין הכי נמי, זה עצמו הוא ענין הסיפור, שבאמת שמע יהוא מן הנביא שלא תזכה איזבל לקבורה, אמנם אחר כך עלה בדעתו לקוברה משום שהיא בת מלך.

ולזה כשהלכו שלוחיו של יהוא על מנת לקבור את איזבל, וחזרו וסיפרו לו שכבר אי אפשר לעשות כן כי הכלבים אכלו את עיקר הגוף, אז התפלא יהוא ואמר שנתקיימה נבואת אליהו התשבי שיאכלו אותה הכלבים.

ח) אלא שאם כן צריך ביאור, למה הזכיר יהוא רק את אליהו התשבי בקשר לנבואה זו, ולא הזכיר את אלישע ששלח לו נבואה זו על ידי נערו.

וצריך לומר לפי הנ"ל, דאין הכי נמי בזה מחולק פירושו של רש"י מפירושו של תוס', לגבי מה שהוסיף שליח זה שיהוא יהרוג את אחאב ושהכלבים יאכלו את איזבל, שלפי התוס' ביארנו שהוא הוסיף כן בדרך סיפור להזכיר ליהוא מה שיקרה על פי נבואת אליהו, אבל לדעת רש"י יש לומר שאדרבה נאמרו הדברים בדרך ציווי, שהרגיש השליח שצריכים להזכיר ליהוא שהוא אחראי על קיום נבואת אליהו, שחוץ ממה שיש כאן חזון על העתיד, יש כאן מחייב של "אליו תשמעון" על המלך החדש הנמשח, שהוא אחראי על הריגת בית אחאב.

וזהו שהוסיף נביא זה לשון של "ואין קבר", לפרש ליהוא ענין להלכה ולמעשה, שכחלק מנבואת אליהו על העתיד, שיאכלו הכלבים את איזבל, נתחדש מחייב על יהוא שלא לקבור את איזבל אלא לראות שבאמת יאכלו אותה הכלבים. ומטעם זה ציוה יהוא לסריסים להרוג אותה על ידי ששמטוה מן החלון, ולא על ידי חרב בתוך הבית

אלא שאחרי שלקח יהוא את המלוכה לידיו והרג את איזבל ואכל ושתה, התחיל מתגאה והחליט שלא לקיים מצות "אליו תשמעון", ושלח אנשים לקבור את איזבל כנגד ציווי הנביא, כיון שהיא "בת מלך", שהרי הוא מתחיל לחשוב עכשיו כמו מלך והוא מצטער על בזיון של בת מלך.

והיינו שנאמר "וילכו לקברה ולא מצאו בה כי אם הגלגלת והרגלים וכפות הידים, וישבו ויגידו לו ויאמר דבר ד' הוא אשר דבר ביד עבדו אליהו התשבי לאמר בחלק יזרעאל יאכלו הכלבים את בשר איזבל".

כלומר, יהוא היה מוכן לעבור על דברי הנביא שמשח אותו, והיה רוצה לקבור את איזבל, אולם הרי בילה קצת זמן באכילה ושתיה, ובאותו זמן כבר שלח הקב"ה את הכלבים, ונתקיימה הנבואה בלי שום השתדלות נוספת מטעם יהוא.

וכששמע יהוא את הדבר הזה, אז ענה בהתפעלות ואמר, שמזה רואים את גדלותו של אליהו התשבי, שהגם שהנבואה הראשונה הסתמכה על השתדלות של יהוא לדאוג שגופה של איזבל תהיה למאכל כלבים, מכל מקום כשנכשל יהוא והיה מוכן לעבור על דברי הנביא, נתקיימו דבריו של הנביא גם בלעדיו, שהקב"ה מקיים את דבריו ואת דבר עבדו.

ט) על כל פנים, לפי כל זה זכינו לתירוץ הגון על קושיית מעכ"ת לפי דעת רש"י, שהרי אין מספיק לנו בסוגיא זו להביא מקור שיש שם "אכילה" לגבי כלבים, שזה כבר ידוע לנו ממה שנאמר "לכלב תשליכון אותו" בתורה, ומפסוקים אחרים שנאמרו בהם נבואות על אכילת הכלבים, אלא צריכים הוכחה שאכילת הכלבים מתייחסת לאדם הנותן בשר לפניהם, שהוא נחשב מאכיל את הכלב.

ואין להוכיח יסוד זה לא מהפסוק הראשון בספר מלכים א' המנבא על אכילת הכלבים את איזבל, שאין אכילה זאת מתייחסת לשום אדם המאכיל, ולא מהפסוק האחרון שבו אמר יהוא שיש קיום לנבואת אליהו התשבי במה שאכלו אותה הכלבים, שהרי גם זה נאמר בהתפעלות על שאכלוה הכלבים בלי השתדלות של מאכיל.

ואם כן הרי הראיה היא דוקא מהפסוק שאמר שליח אלישע ליהוא בשעה שמשח אותו, שאז אמר לו "ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל ואין קבר", פי' שיש חיוב על יהוא להשתדל שיאכלו אותה הכלבים ושלא יקבור אותה, ומכאן יש הוכחה שאכילת הכלבים מתייחסת לאדם המאכיל.

ובא רבי ינאי ומחדש להלכה בהלכות פסולי המוקדשין, שהוא הדין במחשבת פיגול, שאם האדם מחשב לאכילת כלבים הרי זה נחשב שהוא מתכונן לגרום אכילה שהיא תחת שליטתו ומתייחסת אל מעשיו ומחשבתו, והיא חשובה אכילה שלא בזמנה המפגלת את הקרבן.

י. ד. המניק