קיב. מזוזות עיר הנדחת לא תעשון כן לה' א' ,
יל"ע אמאי אמרינן אתי דעיר הנדחת ודחי לא תעשה של לא תעשון כן
מתוך יוסף דעת:
הקשו האחרונים (הגאון רבי עקיבא איגר בחדושיו כאן; תורת חיים לעיל עא), מדוע עשה דושרפת אינו דוחה לאו דלא תעשון? וכמה דרכים נאמרו בהסבר הדבר:
בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א ד-ו ע"ש בארוכה) הוכיח מכאן שאין עשה דוחה לא תעשה באיסור זה של איבוד ומחיקת אזכרות.
יש שכתבו שבאיבוד כתבי הקדש, מלבד עבירת ה'לאו' יש גם 'עשה' דאת ה"א תירא [כמו שאמרו בריש תמורה על מוציא שם שמים לבטלה], ולכן אין עשה דעיר הנדחת דוחה לא תעשה ועשה של איבוד שם שמים (כן כתב בחדושי בית מאיר כאן, וכן יש בשו"ת אחיעזר (ח"ב מח,ב) - תשובת הגרא"א, חותנו של הגאון ר' חיים עוזר. וע"ע חזו"א ידים ח,יז; מאור ישראל שבת קכ:).
והגרז"ר בענגיס באר (בח"ב מח,א) שר' אליעזר דרש שלא נאמרה כלל מצוה זו אלא במקום שאפשר לקיים דין השריפה גם זולת המצוה, וכל שאי אתה יכול לקיים ושרפת... ואת כל שללה, כגון שיש שם מזוזה, ממילא בעיר זו לא נאמרה הפרשה כי לא מתקיים בזה קרא כדכתיב [ולשיטתו הוא הולך במקום אחר דבעינן קרא כדכתיב. עתוס' לעיל מה:], ועל אופן שכזה לא חלה המצוה כלל.
ובמשך חכמה (ס"פ עקב) כתב (עפ"י הספרי ראה ז) שעיקר אזהרת 'לא תעשון' נאמרה בעיר הנדחת, ולכך לא שייך להקשות שיידחה לאו זה, כי עיקרו בא להורות שאינו נדחה כאן.
[וחידש שם שכשם שהמזוזה מצילה את העיר בדיני אדם, כן מצילה את אנשיה מאיבוד חלקם לעולם הבא, שהרי אינם נידונים כ'עיר הנדחת'. ובזה באר את הכתוב 'וכתבתם על מזוזות... למען ירבו ימיכם' - שעבר הכתוב מלשון רבים ('ולמדתם... ושמתם...') ללשון יחיד (_'וכתבתם) לרמז שיחיד הכותב מזוזה לביתו מציל רבים מדין אדם ומדין שמים, לכך כתוב 'וכתבתם... למען ירבו ימיכם' - שהרבים ינצלו בעבור היחיד שכתב].
וזו לשון הגר"א נבנצל שליט"א:
'הקשו בזה דליתי עשה ד'ושרפת' ולידחי ל"ת ד'לא תעשון'?
ויש לומר דכשה'לא-תעשה' נאמר על העשה הזה אין העשה יכול לדחותו, כגון עשה דהקרבת פסח לא ידחה לאו ד'לא תשחט על חמץ' אף באופן דאי אפשר לקיים שניהם. וכאן נאמר 'אבד תאבדון... לא תעשון... - לרמוז דאף כשמאבדים ע"ז, אין לאבד העשוי לשם גבוה. (דומה לדברי המש"ח הנ"ל). ואולי י"ל עוד דעשה דוחה לא תעשה מפני שעשה בא מצד החיוב ול"ת מצד השלילה (וע' רמב"ן בפרוש התורה על הפסוק 'זכור את יום השבת לקדשו'), אבל כאן העשה בא מצד השלילה שבע"ז והל"ת מצד החיוב של כבוד שמים, הלכך אינו יכול לדחותו'. (בדומה לזה כתב בחדושי בית מאיר שכאן שונה מכל מצוות עשה כי גוף מצות עיר הנדחת הוא מפני החטא שפגעו בכבודו של מקום, ואם כן לא מסתבר שנצווה לפגוע עוד בכבוד שמים ולעבור על 'לא תעשון').
עוד היה נראה לתרץ שר' אליעזר דרש מיתור הכתוב 'ואת כל שללה כליל' - שצריך שיתאפשר לשרוף הכל ללא יוצא מן הכלל, ומה בא זה ללמדנו, אם לומר ששורף גם כתבי הקדש, הלא אין צריך לזה קרא, דעשה דוחה ל"ת וכקושיא הנ"ל, אלא ודאי בא לומר להפך, שאם אין באפשרות לקיים הכל - אל תשרוף כלל, ומזה נמצאנו למדים שכאשר יש מזוזה אין לשרוף הכל, דלולא כן, במה אני מקיים המיעוט. וזה קרוב לדברי הגרז"ר דלעיל. וכן בדומה לזה יש בבית מאיר, ע"ש. שו"ר מש"כ בשו"ת אחיעזר ח"ד עח בקוצר אמרים. אלא שלפי"ז יצא שלחכמים שורפים אף המזוזה, וזה לא שמענו.
יוסי בן ארזה