לכבוד מו"ר הרה"ג רב מרדכי ורב דוד שליט"א אחדשה"ט
יש לי כמה הערות ואשמח בתשובה. אבקש סליחה עבור הטירחא אבל תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה.
נ"ד ע"א
ת״ש דתני לוי כו׳ ומביא סיד וקוניא וזפת כו׳
ומביא זפת וקוניא וממחה ושופך וזהו קרן כו׳
יש לדקדק,
א) מדוע אצל היסוד הקדים קוניא לזפת ואצל הקרן הקדים זפת לקוניא?
ב) מדוע לא הזכיר סיד אצל הקרן?
ועיין הגהות הגר״א שהגיה דתיבת זפת נמחק וצ״ל גפסיס.
אשמח בביאור כוונתו.
החותם בכבוד רב.
שמואל דוד בערקאוויטש
לייקווד
א) ברמב"ם הל' בית הבחירה פ"ב הט"ז (אצל בניית היסוד) כתב ומביא סיד וזפת וקונייא, ע"כ. הרי שהקדים זפת לקונייא ומסתמא בגירסתו בגמ' אצל קרן גם הקדים זפת לקוניא.
ב) עי' פתיחת תפארת ישראל פרק ג של מסכת מדות כשמסביר איך בנו את היסוד, וז"ל, ואח"כ ממחה יחד סיד וזפת וקוניא [ומשמע שגורס כרמב"ם הנ"ל - ד.ב.], והרבה אחרי זה כשמסביר תפא"י את בניית הקרנות כתב, וז"ל, אח"כ מביא ד' דפוסין וגו' אבנים וסיד וכו' כמעשה גוף המזבח, ע"כ. הרי משמע שגם אצל הקרנות גרס סיד.
ג) אולי י"ל ע"פ ברטנורא פרה סוף פ"ה שכתב שגפסיס מין סיד הוא ולבן ביותר. והנה אם נאמר שהגר"א גרס כתפא"י הנ"ל שמזכיר סיד אצל הקרנות, א"כ י"ל שבמקום להזכיר סיד הזכיר גפסיס שהוא מין סיד אלא יותר לבן וכמדומה שיש ענין שצבע הקרנות יהיו לבנים [ואולי זה קשור לאם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו שהדם אדום אבל המזבח הופך זה ללבן, וצ"ע].
אמנם, נראה לפרש יותר טוב ובפשיטות ההגהות הגר"א שמוחק זפת וגורס גפסיס והוא משום שזפת( tar) בעיקר הוא חומר שהוא טוב לסתום חורים או שבירות אבל אינו כ"כ מתאים לבניית גוש משא"כ גפס (gypsum)הוא חומר טוב לבנייה לכן הוא מתאים לבניית גוף המזבח.
כל טוב
דוד בלום
קבלתי תשובה על זה מחכ״א שליט״א ונהניתי. וז״ל - הנה נראה לעניות דעתי בס"ד, לבאר כוונת רבנו הגר"א, אמאי מחק תיבת "וזפת" ובמקומה כתב "וגפסיס". הנה כל עיקר המזבח, הוא שהיה מסדר אבנים גדולות סביב המלבן, ובתוכן היה שופך לתוך המלבן, את האבנים הקטנות, ואת הסיד, הקוניא, והזפת, אחר שממחה אותם, כדי לדבק את האבנים זו לזו, ויהיה חיבור הרמטי ממש, כמו אבן אחת שלימה. ועיין עוד לרבנו המאירי (פ"ג דמדות מ"א) ע"ש. והנה כידוע הזפת כשהוא מתחבר בקצת חום הוא נעשה נוזל, וכמו שאמרו בשבת (מ: מב.) קיתון עשוי לחמין, לכן אינו ראוי לזפת. גם בתוספות הרא"ש (עבודה זרה לג:) כתב, דזפתשהוא לפנים באור מעט הוא נושר. ע"ש. גם (בפ"ג דכליםמשנה ז) אמרו, קומקום שניקב ועשאו בזפת רבי יוסי מטהר, שאינו יכול לקבל את החמין כצונן. וטעמא, לפי שהזפת נמס במים חמים, שאם משתמשים במים חמים, אין הזפת חיבור לכלי, מפני שאין הזפת יכולה לקבל את החמין. ע"ש. ובתוספתא (פ"ג דכלים הלכה ב) איתא, הזפת חיבור בכלי מתכות בדבר הראוי לה, אבל דבר שאין ראוי לה, הרי זה אין חיבור. ע"ש. וכוונת התוספתא לחלק בין עשוי לחמין או לצונן, וכמ"ש בפירוש הר"ש משאנץ (שם) ראויה לה, לצונן. אין ראוי לה, חמין. כלומר, שהזפת אינה מיתדבקת יפה בקיתון. וכ"כ בפירוש הרא"ש (שם) בשם הרמב"ם שהזפת אין מקבל חמין, לפי שנמוח באש. ע"ש. והר"ש משאנץ (שם) כתב, ולא גרסי חבור, אלא בסיד וגפסיס. כלומר, שהסיד והגפסיס יש בעניינם יותר חיבור מבזפת וכמבואר בתוספתא הנ"ל, אבל זפת אינה חיבור יפה, ועיין בביאורי הגר"א (שם אות ב), ובביאורי הגר"א(פ"ג דטהרות משנה ח) ע"ש ודו"ק. גם הגאון רבי דוד פארדובחסדי דוד (על התוספתא שם) כתב, דהזפת היה ראוי ליקראחיבור בדבר הראוי דהיינו בצונן, אבל משום דודאי אינו חיבור בדבר שאין ראוי כגון בחמין, לכן השוו דינם של כל כלי מתכות דלאו ליהוי חיבור, משום דזימנין בעינן לאשתמושי ביה בחמין, ולכן זפת לא חשיבא סתימא בהו. ע"ש.
והשתא יתבאר על נכון, דברי הגר"א שמחק תיבת "וזפת", וכתב "גפסיס". והטעם הוא, כיון שבמזבח צריך לדבק את האבנים ולרבע את הבנין, להיות שלם, לכן מוסיפים סיד וקוניא שהם נדבקים הדק היטב במזבח, והם חסינים נגד אש, בפרט שהמזבח כל שימושו הוא בחום אש, לכן העדיף הגר"אוכתב,"גפסיס" שהוא מין סיד לבן, ונקרא גבס, וכמו שפירש רש"י (פסחים עה. ד"ה גפסיס) מין סיד הוא. וכ"כ רבי עובדיה מברטנורא (פ"י דכלים מ"ב), וכ"ה (בפ"ה דפרה מ"ט) דגפסיס, מין סיד הוא, ולבן ביותר, וקורין לו בלע"ז גיפס. ע"ש. והיינו גבס של ימינו. שנודע הוא באטימותו, וחסין הוא מפני חום האש. [ומ"ש הגאון ערוך השלחן (ה' מקוואות, יו"ד סי' רב אות ו): "וגפס לא ידעתי אם הוא גפסיס שהוא מין סיד, או גפת של זיתים ושל שומשומין". הנה לפי האמור אתי שפיר, שהוא מין סיד לבן, והוא הגבס של ימינו]. משא"כ זפת, דלא הוי חיבור בדבר שאינו ראוי לו, והכוונה שאינו נדבק יפה בחום אש שנמצא במזבח, כיון שהוא נוזל ונשפך. לכן מחק רבנו הגר"א תיבת "וזפת" והעמיד במקומה תיבת "וגפסיס" שהיא עושה סתימה מעלייא, כמבואר בדברי מרן בבית יוסף (יו"ד סי' רא, עמוד שלט) ע"ש. כנלע"ד בס"ד, בביאור כוונת הגאון מוילנא זיע"א. עכ״ל.
וע״ע בספר גידולי הקדש שציין לרש״י עה״ת שזפת ריחו רע...
א) באמת הדברים מסתברים אמנם יש רק להעיר שהתפא"י בפתיחה לפרק ג' ממס' מדות הקשה איך לא חששו כשיניחו אח"כ אש על המזבח יותכו חלקי העופרת, ומחמת זה כתב התפא"י שאפשר שהיה בנס שלא יותך העופרת. והביא שכתב שלטי גיבורים שהיה נס גדול במזבח החיצון יותר ממזבח הזהב כי על מזבח החיצון היו ג' מערכות גדולות ואש תמיד תוקד עליו והכהנים גורפין עליו במגרפות תמיד ואיך לא יפגמו האבנים עי"ז ויפסלו, אלא שהיה בנס ה"נ שלא יותך העופרת נס היה.
ב) ומקור לזה מתוס' סוף חגיגה שהביאו ממדרש תנחומא סוף פ' תרומה שהיה משה תמיה על זה אי אפשר שלא ישרף העץ ואמר לו המקום כך דרכי באש של מעלה אש אוכלה אש ואינו מכלה כדכתיב והסנה איננו אוכל, ע"כ. ועי' גם ויק"ר ז:ה שהיה נס במזבח שלא נשרף וא"כ לפי הנ"ל אין לחפש כ"כ הסברים טבעיים בענין המזבח.
ג) אמנם בראבי"ה סוף חגיגה דייק ממ"ש הגמ' שם גבי מזבח הזהב משמע שלא היה נס במזבח החיצון, וגם כתב ראבי"ה מדלא חשיב בין עשרה נסים שנעשו לאבותינו בביהמ"ק באבות פ"ה מ"ה א"כ משמע שבמזבח לא היה נס, וכתב שדוחק לומר שזה בכלל מ"ש יומא כא: ניסי דקביעי לא קא חשיב. אמנם אח"כ הביא הראבי"ה המדרש הנ"ל, אבל משמע קצת שהבין שיש פלוגתא בין הש"ס (בסוף חגיגה ובאבות הנ"ל) לבין המדרש או שהמדרש דרך דרוש קאמר וצ"ע.
ד) ועי' גם אברבנאל שמות כז:א שכתב שכרכוב המזבח מנע מן האש להתפשט למטה הרי שחיפש הסברים טבעיים לזה שהמזבח לא נשרף. א"כ י"ל שגם הגר"א למד שאע"פ שבודאי היו נסים במזבח מ"מ היכא דאפשר להסביר את זה גם ע"פ הטבע משתדלים למעט בנס ולא לסמוך על הנס, לכן מחק זפת וגרס גפסיס וכדברי החכ"א.
ה) מ"ש גידולי הקדש מרש"י עה"ת שזפת ריחו רע לכאו' יש להעיר שרש"י שמות ב:ג כתב זפת מבחוץ וטיט מבפנים כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע, ע"כ. הרי שלא חיישינן לריח של זפת בחוץ והנה המזבח הוא בחוץ.
יישר כח גדול
דוד בלום