לב: תוד"ה אבל כפירה והודאה אימא לא. קצת תימה דכפירה והודאה שמעינן נמי מרישא, דטעמא כשכפר תוכ"ד אף שני חייב משום דראשון נמי יכול לחזור ולהודות.
יש לתמוה דהרי רישא איירי כששניהם כפרו, וכפירה וכפירה מישך שייך אהדדי, ונמצא שהכפריה של השני נחשב כתוכ"ד של הראשון, והראשון יכול לחזור אף בתוכ"ד אחר כפירתו של השני,
אבל הכא נתחדש דאף הודאה של השני נחשב תוכ"ד של הראשון, ואף בכה"ג יכול הראשון לחזור אחר תוכ"ד של השני, ואפילו שדברי השני לא שייכא בהדי הראשון.
לא הבנתי היכן נתחדש בסיפא שהראשון יכול לחזור בו בתוכ"ד של חזרת השני
יוסי בן ארזה
עי' בר"ן :
דאע"ג דמרישא שמעינן שיכול לחזור ולהודות תוך כדי דבור לכפירתו דהא תנן כפרו שניהם כאחת חייבין ואוקימנא לה בגמרא כגון שכפר שני תוך כדי דבור של ראשון ועל כרחיך חיובו של שני מפני שיכול הראשון לחזור ולהודות עכשיו בשעת כפירת השני שאם לא כן יכול השני לפטור את עצמו ולומר מפני ששמעתי שהראשון כפר כפרתי גם אני וכפירת עד אחד כפירת דברים בעלמא היא אפ"ה איכא רבותא טפי דאיל ומרישא לא שמעינן אלא תוך כדי דבור כדבור דמי בכפירה וכפירה דתרי גברי ובכפירה והודאה דחד גברא והכא קא משמע לן טפי כגון טפי כגון שכפרו שניהם [כאחד] בזה אחר זה וחזר הראשון והודה תוך כדי דבור של כפירת השני וקמ"ל דכפירה והודאה אפילו בשני עדים חדא מלתא
הלא הר"ן אומר זאת כתירוץ על קושית התוס', ומחדש שזה מה שאפשר לשמוע מהסיפא שלא שמענו ברישא, אבל אין זה מוכח מהמשנה עצמה. ועל כן אין מקום לתמוה על התוס'. וייתכן דהתוס' לא סברו כחידוש זה ולכן הקשו. (וייתכן שנסתפקו בזה, ולכן העמידו הקושיא ב'קצת תימא', כי יש מקום ליישב כדרך הר"ן).
יוסי בן ארזה