לכבוד מו״ר הרה״ג שליט״א אחדשה״ט
עבודה זרה ח.
רש״י ד״ה מעין כל ברכה וברכה - אם היה משכח תלמודו מאריך בחונן הדעת אם ״בעל תשובה״ הוא מאריך ״בהרוצה בתשובה״ וכן כולן
ראיתי בס״א שהעיר מדוע נקט רש״י הרוצה בתשובה ולא סלח לנו
ועוד יש להעיר דמשמע מרש״י דמיירי במי שכבר עשה תשובה ועדיין צריך להתפלל בהרוצה בתשובה ועיין בזה
החותם בכבוד גדול,
שמואל דוד בערקאוויטש
שלום הר״ר שמואל דוד,
יישר כח על ההערות הנפלאות!
לא מצאתי תשובה ישירה לשאלה שלך, אבל לענ״ד ניתן לומר שהעיקרון בזה הוא, שעבודתו של בעל תשובה היא לחזור אל ה' בתשובה שלימה. עיקר עמידתו בתפילה הוא בבקשת תשובה והרצון לשוב אל ה', וזה מקומו בברכת "הרוצה בתשובה". זו עיקר עבודתו, ולכן יש להאריך בעבודה זו.
לעומת זאת, ברכת "סלח לנו" עוסקת בתוצאה הבאה לאחר התשובה, הסליחה והכפרה שממרקות את הפגם שגרם החטא בנפש.
יסוד זה מבואר בכמה מקורות:
א. בעל התניא (פרק יא) כותב, שכשמברך "חנון המרבה לסלוח" סימן הוא שכבר נתקבלה תשובתו, ואם לא - איך יאמר "מרבה לסלוח" בשם ומלכות? הרי שמדובר בבקשה שלאחר תשובה, ולא בעצם מעשה התשובה.
ב. הטור (או"ח סימן קטו), בשם הגמרא במגילה יז ב, מבאר שברכת "סלח לנו" באה אחר "השיבנו" כי "על ידי תשובה הקב"ה סולח", ומביא את הפסוק "וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח".
ג. הרמב"ן (ויקרא ד, ב) כותב וז״ל: ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טפשי העולם זוכים לבא לפניו. ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלקים אשר נתנה. ובעבור זה גם כן הזכיר נפש.
כלומר, כל עוון יוצר ׳מום בנפש׳, ואפילו שגגה, ולפיכך צריך קרבן כדי לזכות לקרבת אלוקים. גם כאן מבואר שהחטא יוצר פגם, והתשובה מחזירה את האדם, ואילו הקרבן והסליחה, מטהרים את הפגם.
ד. השפת אמת (ויקרא תרנ"ד) כותב שעל ידי החטא "נתמעט הארת הנפש", והקרבן בא "כדי שלא יבוא לזדון". נמצא שהסליחה נועדה למרק את רישומו של החטא לאחר שכבר שב האדם בתשובה.
ה. הגר"א (משלי א, כב) ביאר ש"עבירה גוררת עבירה" משום שברגע שעשה עבירה, ניתנת לו "רוח" המושכת אותו לעבירה נוספת. לכן יש להסיר גם את רושם החטא הקודם כדי שלא יגרור אחריו פשיעה נוספת.
לפי זה, מדויק בדברי רש"י שבעל תשובה מאריך ב"הרוצה בתשובה", כי שם עיקר עניינו. הסליחה, שממרקת את הפגם בלבד, תבוא ממילא לאחר שהתשובה שלימה.
עוד יש לומר, בהייתחסות להערה השניה שלך, שבעצם, כל אדם אומר את ברכת ׳הרוצה בתשובה׳, גם אם הוא לא ׳בעל תשובה׳. רש״י מדבר על אריכות בברכה זו, אבל כל אדם צריך לכל הפחות לומר את הברכה אפילו אם כביכול אין הוא ׳מחוייב׳ בתושבה. וודאי, שגם ללא חטא ברור, הרגשת הקרבה של אדם את הבי״ת אינו דבר קבוע, ותמיד יש עליות וירידות בהרגשה של הקרבה, ותמיד יש לשוב אל ה׳ כי אין מצב סטטי בעבודת ה׳. כך גם בעל תשובה שהתרחק עוד יותר מהבי״ת על ידי החטא ממש, מעבר לחטא עצמו שגורם למרחק, האפשרות לחטוא גם היא נובעת מכך שהאדם לא קרוב מספיק אל השי״ת, ולכן כל ימיו בעמוד והחזר קאי להיות בהרגשה של קרבה עצומה לה׳ עוד ועוד.
מקוה שעזרתי קצת,
אהרן שטיינר