שלום אייל,

אני מקוה שהבנתי נכון את שאלותיך, ואשמח שתבהיר יותר. לעת עתה אסכם את הדינים העולים על כל פנים לפי הרמב״ם.

אנסה לענות כפי מה שהבנתי.

א) ברמב״ם בהלכה יד מפורש שהמקדיש אבר בהמה ראויה למזבח לדמיו, כלומר לבדה״ב, הרי זה ספק אם פשטה קדושה בכול הבהמה או לא, ולפיכך תיקרב ולא תיפדה, וראה כס״מ שדן בארוכה בדברי הרמב״ם אם אכן פשטות הגמרא המסתפקת בספק של ׳פשטה בכולה׳ מדברת על קדושה למזבח או לבדה״ב, אך הרמב״ם הכריע כאמור.

ב)

1. בבהמה טמאה ואדם שאי אפשר כמובן להקדיש למזבח, דעת הרמב״ם היא כשמקדישים ׳לדמיו׳, אז אם האיבר הוא איבר שהנשמה תלויה בו, ממילא כל דמי הבהמה או האדם תלויה בו, ולכן חייב להקדש את דמי כולו, ואם מדובר באיבר שאין הנשמה תלויה בו, ישלם רק את דמי האיבר לפי אומדן.

2. במקרה של קדושת מזבח, גם כאן הקדושה היא לבדק הבית כי הרי אי אפשר להקריב את הבהמה הטמאה או את האדם, אלא שדבריו מתפרשים לא כקדושת ערך האיבר, אלא שהאיבר עצמו נתפס בקדושה, וכאילו יש לבעלים ולהקדש שותפות פיזית בבהמה או בעבד. כאן, אפילו אם מדובר על איבר שהנשמה תלויה בו, לא מסתכלים על הערך אלא האיבר הזה עצמו נהיה שייך להקדש. יש כאן קושי איך ׳לפרק׳ שותפות כזו על ידי פדיון, וכמו ששואל הראב״ד, שהרי עבד ללא ראש, אינו שוה דבר, בעוד שעבד ללא יד שווה עדיין שוויות מסוימת. אבל בכל מקרה, העיקרון של הרמב״ם ברור. אם דנים לפי ערך, יש הדל אם הנשמה תלויה באיבר שאז האיבר מייצג את הערך השלם אל הבהמה או העבד, בעוד שאם דנים על קדושה פיזית, זה לא משנה איזה איבר מדובר.