יומא דף פה. א

מצא תינוק מושלך לאיזה ענין דינו כדלהלן?

רוב כותים - כותי רוב ישראל - ישראל מחצה על מחצה - ישראל
לרב נידון ככותי
להאכילו נבלות [1]
להחיותו [2], אבל ליוחסין לא [3] אם נגח שור שלו לשור
דידן משלם חצי נזק [4]
לשמואל להו"א: מפקחים עליו את הגל בשבת [5]
למסקנא: להחזיר לו אבידתו

האם מצילין את אדם שכבר מת באופנים דלהלן?

מפני הדליקה מפני המפולת
לרבנן אין מצילין אין מצילין
לר' יהודה בן לקיש מצילין [6] אין מצילין

היכן בודקים באדם אם הוא חי?

ממטה למעלה -
שמצא רגליו ומשם בודק עד ראשו
מלמעלה למטה -
שמצא ראשו ומשם בודק הלאה
לתנא קמא צריך לבדוק עד חוטמו בודק עד חוטמו
ואם אינו נושם לא מפקח יותר
ליש אומרים הגיע ללב וראה שאינו דופק לא יבדוק יותר

יומא דף פה: א

מה החילוק בין חטאת ואשם ודאי לאשם תלוי?

האם מכפרים כפרה גמורה? מה הדין בעבר עליו יוה"כ?
חטאת ואשם ודאי מכפרים, עם התשובה עדיין צריך להביא
אשם תלוי אין מכפר לגמרי [7] אינו מביא

עבירות דלהלן האם מתכפרות בלא תשובה או לא?

פורק עול, מגלה פנים בתורה [8], ומבטל מצות מילה שאר עבירות
לחכמים אינו מתכפר בלא תשובה
לרבי אינו מתכפר בלא תשובה מתכפר בלא תשובה

-------------------------------------------------

[1] אבל אינו נידון ככותי לענין לפקח עליו את הגל בשבת, כיון שסובר שמואל שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב.

[2] וס"ל לרב שרק אז צריך להחיותו, אבל באין רוב ישראל אין צריך להחיותו, דהלכו בפיקוח נפש אחר הרוב.

[3] פי', שמצוה להאכילו שלא ימות - כישראל, אולם לא סומכים על הרוב הזה לענין יוחסין, ואם היתה נקבה אסורה להתחתן עם כהן (אפי' אם תתגייר). והטעם דחכמים עשו מעלה ביוחסין, להצריך שיהיה שני רובי, ולא מספיק רוב אחד, וע' כתובות (דף טו.).

[4] ובזה דנים לו כישראל, ולא כגוי - שהדין בגוי שאם נגח שור של גוי לשור של ישראל צריך לשלם נזק שלם, אלא משלם חצי נזק ועל החצי השני אומר לישראל "תביא ראיה שאיני ישראל ואשלם לך השאר". אולם אם נגח שור ישראל לשור של זה הספק, פטור מלשלם, דיאמר לו הישראל "תביא ראיה שאתה ישראל ואשלם לך חצי נזק", אבל בלא שיביא ראיה יאמר לו "שמא אתה גוי ואני פטור" - והמוציא מחבירו עליו הראיה.

[5] ודחתה הגמ', דאין זה החידוש דהרי שמואל סובר שלא הולכים בספק נפשות אחר הרוב ואפי' ברוב כותים גם מפקחים עליו את הגל, ולכן העמידה בענין אחר.

[6] דחיישינן שאם לא תתיר לו לטלטל את המת - שהוא איסור דרבנן, יבוא לעשות איסור דאורייתא לכבות את הדליקה - משום שאדם בהול על מתו, אולם גבי אם לא נתיר לו לפקח את הגל אין חשש שיבוא לעשות איסור דאורייתא אחר, לכן גם ר' יהודה בן לקיש מודה.

[7] וכשיוודע לו שחטא צריך להביא קרבן או חטאת או אשם.

[8] דדורש את התורה לגנאי, ומלגלג על מה שכתבה תורה לומר שהם דברי הואי וללא צורך.

עוד חומר לימוד על הדף