YOMA 41 (11 Sivan) - Dedicated to commemorate the Yahrzeit of Chaim Yoseph ben Ephraim Henach ha'Levi z'l.

יומא דף מא. א

מטמא מקדש עני שהפריש מעות לחובתו (לעוף) ופירש איזה לעולה ואיזה לחטאת [1], והעשיר,
האם יכול להשלים ולהוסיף עליהם כדי לקנות כבשה?

כשלא קנה עדיין עוף כשקנה כבר עוף
מדמי העוף לחטאת מוסיף ומביא אינו יכול - דאין פדיון לעוף [2]
מדמי העוף לעולה אינו יכול לשנות מעולה לחטאת [3] -----

קרבן עולה ויורד (-דל מביא עוף ועשיר מביא כשבה), מה דינו בדלהלן?

עשיר שהביא קרבן עני עני שהביא קרבן עשיר
במטמא מקדש לר' אלעזר: לא יצא
לר' חגא: יצא
לכאורה יצא [4]
במצורע לא יצא - דכתיב "זאת" יצא - דכתיב "תורת"

יומא דף מא: א

לאיזה מצות צריך לשון של זהורית (צמר הצבוע באדום - מתולעת שני), ומה עושה עמה,
והאם יש לה שיעור?

לאיזה מצות? מה עושה עמה? האם יש לה שיעור?
א. לשעיר המשתלח קושר אותה בראשו,
ושוב חולקה חצי לבין קרניו וחצי בסלע
יש לה שיעור -
הואיל וצריך לחלקה [5]
ב. לשעיר של שם קושר אותה כנגד בית שחיטתו,
וזה כדי שלא יתערב באחרים
אין לה שיעור
ג. לפרה אדומה לרבי: כדי שיהיו כולם באגודה אחת
לרשב"א: כדי שיהיה בהן כובד [6]
לרבי: אין צריך שיעור
לרשב"א: צריך שיעור [7]
ד. למצורע טובלה במי המעיין על המצורע לטהרו [8] יש לה שיעור

יומא דף מא: א

עץ ארץ ושני תולעת שקלטן השלהבת ונתהבבו בעודן באויר, במצות פרה מה דינם [9]?

קולחת - אש זקופה כעמוד נכפפת - אש נמוכה וכפופה
לאביי צריך להביא אחרים ולקדש אין צריך להביא אחרים
לרבא לרבי: אין צריך להביא אחרים ולקדש
לרשב"א: צריך להביא אחרים ולקדש [10]

-------------------------------------------------

[1] אכן אם לא פירש, יכול להביא בכל המעות חובת חטאת בהמה.

[2] וילך העוף למיתה.

[3] ויביא בדמים עולת נדבה, ולפי תירוץ הראשון בתוס' (בעמוד ב' בד"ה והאי) באה לנדבת ציבור דוקא, ואף ששנינו ש"אין מקיצין בעולת העוף", היינו דאין לוקח לכתחילה מן המעות של נדבת עופות להקיץ, אבל אי מתרמי ליה ממה שהם נמצאים בשופר מקיץ בהן. ולפי התירוץ השני בתוס', אזלה לעולת יחיד.

[4] פרט זה אינו מבואר להדיא בגמ', והסברא נותנת שיצא, דהא בדלות רק באו להקל עליו, וא"כ אם נתאמץ והביא של עשיר - ודאי יצא כמו שמצינו במצורע. אולם ע' בחינוך (מצוה קכ"ג).

[5] וע' בסוף העמוד ובעמוד הבא מה השיעור, ובטבלאות בדף מב.

[6] כתוב גבי שריפת הפרה (במדבר יט:ו) "וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה", הרי שגזה"כ הוא שצריך להביא לשון של זהורית כדי לשורפה עם הפרה. ונחלקו התנאים לְמה היתה משמשת, לרבי היתה משמשת לקושרם כדי שיהיו כל המינים בלקיחה אחת - וכדכתיב "וְלָקַח". ואילו לרשב"א ע"י שהם קשורים יש בכולן כובד ויפלו לעומק השריפה, כדי לקיים "אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה".

[7] רשב"א מצריך בכל מין ומין שיהיה לו כובד, כדי שלא ישרף בדרך מהלהבות אלא יפלו לעומק השריפה.

[8] בפרשת טהרת מצורע (ויקרא יד:ד-ז) מבואר, שצריך לקחת למצורע המטהר שתי צפורים חיות ועץ ארץ ושני תולעת ואזוב, ושוחט את הצפור האחת אל כלי חרש על רביעית מים חים, ואז לוקח את הצפור החיה וכן כורך בלשון זהורית את העץ ארז והאזוב וטובל אותם בדם הצפור השחוטה שעל פני המים.

[9] הנה רב אמר בסוגיין כדבר פשוט שכשרה, והיינו שלא צריך להביא אחרים. והקשתה הגמ' עליו מברייתא דאיתא להדיא שאם הובהב הלשון צריך להביא לשון אחרת ולקדש - דהיינו לתת אותו לתוך שריפת הפרה, (כל מעשה בפרה נקרא בשם קידוש).

[10] דנחלקו רבי ורשב"א לאיזה ענין מביא את הלשון של זהורית, דלרבי כל ענינו הוא בשביל לקשור את כל המינים ולהשליכם באגודה אחת אל שריפת הפרה, ואילו לרשב"א טעם הדבר כדי שיהיה כובד, ולפ"ז רב שהכשיר ס"ל כרבי, דאין צריך שיהיה כובד, ולכן אפי' אם הובהב הלשון כשרה אף שכבר לא מועילה לעשות כובד. ואילו לרשב"א כיון שהובהבה ואינה מכבידה פסולה, וצריך לחזור ולהביא לשון אחרת ולקדש.

עוד חומר לימוד על הדף