[1] כן הוכיחה הגמ' מהא דהיה ר' יוחנן יוצא עם מוך באוזנו לבית המדרש, וע' טבלא הבאה.

[2] וכיון שכן אין לחוש שמא תוציאנו ברה"ר ותטלטלנו. ואפי' אם יש למוך הזה בית יד ג"כ מותר.

[3] וזה שדקדק ר' יוחנן לצאת דוקא לבית מדרשו שהיה קרוב ושלא דרך רה"ר, אבל לרה"ר לא היה מתיר. ועל זה מקשה הגמ' דתני רמי בר יחזקאל שמותר. ומתרצת, שהוא מתיר דוקא באופן שמלבד מה שהוא קשור היה גם מהודק, ור' יוחנן לא היה מהדקו, ולכן לא התיר אלא שלא דרך רה"ר.

[4] כן פירש הריטב"א, שסברת ר' ינאי היתה שכל מה שאסרו חכמים לצאת היינו דוקא לרה"ר אבל לחצר הכל מותר, וסבר דה"ה לכרמלית דהוא כחצר. ובזה נחלקו עליו כל בני דורו, וסברו שכרמלית ורה"ר הכל אחד ואסור. ובזה מובן, למה על ר' יוחנן נחלקו עליו רק חבריו, ולא כל בני דורו, ואילו על ר' ינאי נחלקו כל בני דורו.

[5] רש"י לא הביא את הפירוש השני, אלא על דברי ר' יוחנן, ונראה שה"ה בר' ינאי הוא אותו פירוש, שר' ינאי היה מקפיד לא לצאת אלא לכרמלית אבל לרה"ר לא, והיו חלוקין עליו כל בני דורו להתיר בקשור אפי' שאינו מהודק גם לרה"ר. ובדור ר' ינאי חלקו עליו כל דורו, ובדור ר' יוחנן חלקו עליו רק חבריו.

[6] דיש לחוש בהם שמא ירבו בהם הנוטפים (-מי גשמים) על הזוחלים (-מי נביעת הנהר), ודוקא מים הזוחלים הם שמטהרים בדרך המשכתן, אבל הנוטפים אינם מטהרים אלא במקוה דוקא. וכשיורדים גשמים, פעמים שרבים הנוטפים על הזוחלים ומבטלים אותם, ואי אפשר לטבול בנהר אלא א"כ יאסוף את מימיו למקוה. וכך היה עושה אבוה דשמואל.

[7] ולא מתרבה ממימי הגשמים, ותמיד עיקר הנהר הוא המים הזוחלים הבאים ממקום נביעתו. וביארו התוס' (בד"ה דאמר), דהגם שאנחנו רואים במציאות שמתרבה ממימי הגשמים, מ"מ כל טפח של מי גשמים שנוסף בו - נוסף בו מנביעתו כנגדו ב' טפחים, כדאיתא בתענית (דף כה:). וכמימרא זו של שמואל פסק ר"ת להלכה.

[8] ויוצא לפ"ז, דגם לר' יוסי חשוב הקב הזה כמנעל, וא"כ קשה למה לשיטת ר' יוסי לא מהני לחלוץ בו. ותירצו תוס', דכיון שמצינו שלענין שבת גזר ר' יוסי שמא יפסק מרגלו ויפול, ש"מ שאינו ראוי להלך בו, ודומה לדין קטן שחלץ במנעל גדול שחליצתו פסולה.