[1] כדי להתחייב במעשרות בעינן שתראה התבואה את פני הבית, וראיית פני הבית היינו שנכנסה התבואה כדרכה דרך פתחים ושערים, וראייה זו צריכה להיות דוקא בזמן שכבר נגמרה מלאכת התבואה - דהיינו שכבר דש את התבואה והוציא ממנה את המוץ, אכן אם מכניסה אפי' דרך פתחי הבית בזמן שהיא עדיין במוץ שלה - שלא נגמרה מלאכתה, לא נקרא שראה את פני הבית, ולא חל עליה שם טבל. וכשעושה את הגורן בבית - לא מתחייב במעשר.

[2] דגזרו חכמים באכילת קבע אפי' קודם קביעות הגורן וגמר מלאכה. אכן בנידון סוגיין שמיירי בחבר שמת והניח מגורה מלאה פירות, מותר ליורש לאכול, דלפי התירוץ הראשון אפי' אם היה חייב בודאי במעשר מה"ת, סמכינן על חזקת חבר שאין מוציא תחת ידו דבר שאינו מתוקן, וגם לפי האיבעית אימא דעדיין נקרא ספק, מ"מ כאן הוא אסור רק לאכול מדרבנן, ובזה ודאי סמכינן על חזקת חבר. אכן בתוס' (בד"ה כדי הא') נחלקו בזה ב' תירוצים, דלתירוץ הראשון סמכינן על החזקה גם לאכילת אדם, ולפי דברי ר"י לא סמכינן.

[3] ביארו התוס' (בד"ה ספק), דלא רק אם היה הבור ברה"ר - שאז ודאי טהור כדין ספק טומאה ברה"ר שספקו טהור, אלא אפי' אם היה הבור ברה"י ג"כ טהור. והגם שהדין הוא שכל ספקות שאתה יכול להרבות ברה"י טמא, וא"כ כאן אף שיש ב' ספקות (ספק נפל ספק לא, וגם אם הוא נפל ספק אם גררה אותו חולדה ספק לא), היה לכאורה לטמאו, מ"מ כאן הוא טהור, דכיון שספק חולדה הוא ספק הרגיל להיות שאוכלת ואינה משיירת, הוי כמו ספק אם בכלל בא למקום הטומאה, שבזה לא מרבים ספקות.

[4] פי', והוי ודאי וודאי, דאף אם נאמר שחולדה לא אוכלת הכל (גם בבשר), מ"מ בודאי היא גוררת הכל.

[5] דכיון שיש פותח טפח אין הטומאה רצוצה שם, ואינה בוקעת ועולה. אכן כתב בתוס' רבינו פרץ, דעל כרחך מיירי בכה"ג שאין בפתח החור פותח טפח, דא"כ מה יעזור שגררו אותו לחורם, הרי הטומאה יוצאת דרך החור ומטמאת את הבור שהוא מאהיל עליו. וע' מהרש"ל ופנ"י.

[6] כיון שאין פותח טפח הטומאה בוקעת ועולה ויש ספק שמא הוא עומד על הטומאה, וברה"י ספקו טמא.

[7] דכיון שיש לנו ספק הרגיל שאכלו אותו החולדה והברדלס כבר, בצירוף הספק אם עומד על מקום הטומאה, לכן טהור אפי' ברה"י.

[8] כן ביארו התוס' (בד"ה בשלשה), דאם ראינו שגררה - אין לנו ודאות שלא שיירה, ולכן צריך בדיקה.

[9] ובהכי מוקים לה אביי להא דתנן "מה שמשייר יניחנו בצנעה שלא יהא צריך בדיקה אחריו" - דמשמע שאם לא הניחו בצנעה כן צריך לבדוק, מיירי ביום י"ד שאז רואה החולדה שאין לחם מצוי בבתים (דהחמץ כבר מבערים אותו, ומצה עדיין לא אופים), ולכן דרכה אז להצניע.

[10] דכיון שלקח ממקום הקביעות, דנים לכל הצבורים האלה כמחצה על מחצה והוי ספק שקול. (דכיון שודאי נכנס עם פת לבית, לא מעמידים את הבית בחזקת בדוק, וע' צל"ח).

[11] ביארו תוס' דלא יתכן שיהיה הנידון לענין הבדיקה, דהא הוי ספק דרבנן לקולא, ואיך מביא לזה ראיה מט' חנויות שהוא ספק דאורייתא לחומרא. ועוד דשאני הכא דאיכא לבית חזקת בדוק, משא"כ בחניות דאין חזקת היתר. ולכן אמרו התוס', שהנידון כאן לענין אכילת הככר שנטל העכבר. וכיון שראינו שנטל ממקום הקביעות לא דנים לו כפירש.