[1] וזה מה שלימד ר"ל שאינה מקודשת אלא אם נתן לה עוד שו"פ, וביאר רבא שר"ל למד שכך סוברת המשנה, דהרי לא אמרה המשנה "בשכר" שהיה משמע שמקדש אותה בשכירות הזו, אלא אמרה "על מנת" דמשמע שהוא רק תנאי בקידושין, ועיקר הקידושין נעשים ע"י שנותן לה שו"פ, ומקיים גם את התנאי.

[2] אפי' שמת קודם שמיעה, דאם מת אחר שמיעה ושתק פשיטא שמקודשת. והקשו התוס' (בד"ה אלא) מדוע מקודשת, דלמא אם היה שומע היה מוחה. ותירצו שיש לנו לדון את דעתו שלא ימחה.

[3] ליתן גט נאמן - דאין אדם חוטא ולא לו, ובודאי לא יהיה לו ענין להתירה לעלמא בשקר אלמלא שקים ליה שהוא קידש את בתו. אולם לכנוס לא נאמן - דחיישינן שמא יצרו תוקפו, ולכן משקר לומר שהוא קידש. ומבואר בגמ' שכל זה כשבא לבד, אבל אם יש אחר עמו שאומר אני קידשתיה נאמן, דודאי מפחד שמא יכיר האב בשקרו שלא קידשה לו אלא לחברו, ולכן הדין שאחד כונס ואחד נותן גט, כי חברו שנתן גט פחד מחמת האיסור לכונסה לכן נתן גט.

[4] דאינו חצוף לומר לפני האב שנתן לו קידושין, דמפחד שמא יכחישנו האב לומר שלא הוא.

[5] משום שאינו ירא לשקר, כי יודע שלא תכחישנו האשה, כי מעדיפה כדי שלא תהיה עגונה להודות לדבריו.

[6] ואף שלכאורה דברי רב אסי סתורים זה את זה, כי לעיל היקל גבי אב ואמר שנאמן לכנוס - והיינו לכאורה שאין סומכין כל כך על דברי האב שאמר שקידשה, ובכל אופן כאן סומכים על דבריו אם זינתה לסקול. וא"כ גבי אשה שלעיל סמכנו על דבריה לחלוטין שנתקדשה עד שלא נאמן האומר שקידשתיה לכונסה, כי היא בחזקת מקודשת ולא נאמן מי שאומר שקידשה לפשוט הספק ולומר שאליו מקודשת. ובכל אופן ס"ל שאם זינתה לא סוקלין, ולכאורה הטעם משום שאינה נאמנת להחזיק את עצמה מקודשת, ונמצא שדברי רב אסי סותרים זה את זה. וביאר רב אסי, דלא קשיא, דלאב האמינה תורה לה לא האמינה, ולכן לענין דיני נפשות לא סוקלים, רק מה שנאסרת ע"פ דיבורה הוא משום שהיא שויתא נפשה חתיכה דאיסורא ונאסרת, והאומר קידשתיה לא נאמן כי לא מפחד דיודע שתחפה עליו, ורק לגבי האב נאמן כי מירתת לשקר וכנ"ל.

[7] דס"ל דמה שנאמן האב לומר שבנו בן ט' שנים - וביאתו ביאה, או שבתו בת ג' שנים וג"כ ראויה לביאה, הוא רק לענין קרבן אם בעלו או נבעלו בשוגג (לגדול שבעל או נבעל להם), אבל לא לענין מכות או עונש מיתת ב"ד אם בעלום במזיד.