[1] דודאי אם אפי' מי שלא היה מתחילתו עבד כהן - אוכל בתרומה, כ"ש מי שנולד בבית כהן שמתחילתו הוא עבד כהן שיאכל בתרומה.

[2] הפסוק במלואו הוא (ויקרא כב:יא) "וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ". ומבארת הגמ' שאם היה הלימוד רק מכח ק"ו, היינו אומרים שדין יליד בית הוא כקנין כספו - דהיינו עבד ששוה כסף, אבל עבד שאינו שוה פרוטה הייתי אומר שלא אוכל לכן צריך את הפסוק ד"וִילִיד בֵּיתוֹ" - מ"מ ללמד שגם הוא אוכל. ומציאות של עבד שאינו שוה כלום, כגון שהיה מוכה שחין, שאז אינו ראוי אפי' לעמוד לפני רבו.

[3] והיינו שיש היקש ביניהם ללמד, כמו שיליד בית אוכל מכל מקום אפי' שאינו שוה כלום, כך קנין כספו אוכל בכל ענין אפי' אם עתה כבר אינו שוה כלום.

[4] דברי רב ששת הם רק גבי שפחה ולא גבי עבד.

[5] והגם שכתוב בברייתא ששור שהמית חציו עבד וחציו בן חורין נותן כופר ליורשיו, ומשמע יורשיו כפשוטו - והיינו שנושא אשה ויש לו יורשים, וגם על כרחך לא מיירי שעשאו טריפה והוא יורש את עצמו, כיון שכופר אינו משתלם אלא כשהמיתו השור ולא רק שעשאו טרפה. ולכן פירש רבא, דמה שאמר שהכופר ליורשיו ה"פ: ראוי ליטול ואין לו.

[6] ודרש כך: "כשם שהמקדש חצי אשה איינה מקודשת - כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אין קידושיה קידושין". וכן דרש בתחילה ג"כ רבה בר רב הונא, אלא שרב חסדא דחה זאת, דמקדש חצי אשה הוא משייר בקנינו, משא"כ כאן לא שייר כלום בקנינו.

[7] וממילא כשבאו קידושי שני הפקיעו את קידושי הראשון.

[8] פי', הבא על שפחה חרופה דהיינו שפחה שחציה בת חורין שהיתה מקודשת, הבא עליה פטור ממיתה (וחייב רק אשם ומלקות אפי' במזיד) - משום שעדיין לא חופשה, וממילא יש לדייק שאם חופשה - דהיינו שנגמר שחרורה אז כן יומתו כי גמרו הקידושין והיא אשת איש גמורה. אכן דחה אביי ראיה זו, ואמר שיש להעמיד באופן שאחרי שחופשה חזרה ונתקדשה.