דיונים על הדף - בבא מציעא עו

שמואל דוד בערקאוויץ שואל:

ת"ש הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הילך כמה שאמרה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אפי' הגיע גט לידה אינה מגורשת

וברש"י ה"ג הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי - האשה שאמרה לאחד אם תמצא את בעלי אמור לו שישלח לי את גיטי בידך ותיעשה שלוחות כו'

ויש לעיין מה כוונת רש"י במש"כ "אם תמצא את בעלי" וצ"ב

שמואל דוד בערקאוויץ

הכולל משיב:

א. לכאו' כוונת רש"י שהאשה רוצה שדוקא שליח זה יקח את הגט מיד בעלה אבל שליח הראשון אינו יכול למנות שליח אחר לקחת הגט מהבעל. והטעם לזה כדתנן גיטין כט. שאין רצונה שיהא פקדונה ביד אחר, וכתבו תוס' גיטין שם ד"ה רשב"ג דהא דקיי"ל שהשליח עושה שליח היינו היכא שאין קפידא, עיי"ש. וא"כ כשהאשה אומרת "אם תמצא את בעלי" זה מוכיח שיש קפידא והיא רוצה דוקא ששליח זה יקבל את הגט מיד בעלה ולא ימנה שליח אחר לזה.

ב. אולי גם י"ל דכשהאשה אומרת "אם תמצא את בעלי" כוונתה שרוצה להרגיע את השליח שאינו צריך לטרוח כדי למצוא את הבעל רק אם תמצא אותו אז יביא את הגט וזה משום שהיא יודעת שהשליח חושש משום טרחא (ובאמת כאן זו הסיבה בברייתא שהשליח אמר "ואשתך אמרה התקבל" כי אינו רוצה לטרוח להביא הגט אל האשה כמ"ש המאירי כאן). לכן האשה מנסה להרגיע את השליח שלפחות אינה מבקשת ממנו לטרוח למצוא את הבעל אע"פ שמטריחה אותו שאם כן ימצא את הבעל שיביא הגט אליה. ועדיין צ"ע בדברי רש"י אלו.

כל טוב

דוד בלום

שמואל דוד בערקאוויץ שואל:

ת"ש הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הילך כמה שאמרה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אפי' הגיע גט לידה אינה מגורשת

וברש"י ה"ג הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי - האשה שאמרה לאחד אם תמצא את בעלי אמור לו שישלח לי את גיטי בידך ותיעשה שלוחות כו'

ויש לעיין מה כוונת רש"י במש"כ "אם תמצא את בעלי" וצ"ב

שמואל דוד בערקאוויץ

הכולל משיב:

לכבוד ידידי הרב המתמיד והמעמיק הר"ר שמואל דוד בערקאוויטש נר"ו,

במסכת בבא מציעא (עו.) איתא, תא שמע הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי, והוא אומר הילך כמה שאמרה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת, שמעת מינה אדיבורא דידיה קא סמיך וכו', ע"כ.

ומפרש רש"י וז"ל, ה"ג הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי. האשה שאמרה לאחד אם תמצא את בעלי, אמור לו שישלח לי את גיטי בידך, ותיעשה שלוחו של בעלי לגרשני כשמגיע גט לידי וכו', עכ"ל.

ושאל מע"כ בחכמה, מה זה שכתב רש"י כאן לשון של "אם תמצא את בעלי", משמע שאין כאן שליחות ברורה ולא שלחה אותו על מנת לחפש את בעלה בכלל, ומה היא משמעותו של פירוש זה, וגם מנין לו לפרש כן וצ"ע, עכ"ק.

ויש להוסיף ולהקשות בתורת סתירה, שהרי משנה זאת שהובאה כאן לראיה לקוחה ממסכת גיטין, ושם (סב:) על המשנה עצמה פירש רש"י וז"ל, האשה שאמרה לשלוחה הבא לי גיטי וכו', עכ"ל. הרי שמפרש כפשוטה, שיש כאן שליחות ברורה מצד האשה לחפש את הבעל ולהביא את הגט, ופירושי רש"י סותרים זה את זה וצ"ע.

[ואעתיק למע"כ את הדברים הרשומים אצלי בזה מלפני כמה שנים, והם לקוחים משיעור שמסרתי על פרק השוכר את האומנין בשנת תשנ"ד, אלא שסידרתי את הדברים החל מן הסוגיא במסכת גיטין ומינה לסוגיא דידן.]

בגיטין (סב:) איתא, איתמר הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי, והוא אמר הילך כמה שאמרה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת, שמע מינה אדיבורא דידיה קא סמיך, דאי אדיבורא דידה קא סמיך מכי מטי גיטא לידה מיהא תיגרש, ע"כ.

ופירש רש"י וז"ל, ה"ג הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי. האשה שאמרה לשלוחה הבא לי גיטי, והוא אומר לבעל "אשתך אמרה התקבל לי גיטי": והוא אומר. הבעל אמר לו "הילך כמה שאמרה": אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת. כדמפרש ואזיל: ש"מ. דמאן דאמר לשליח הילך כמה שאמרה משלחך: אדיבורא דידיה סמיך. אדעתא דדיבורא דשליח קאמר ליה האי הילך כמה שאמרה, דמהימנת לי דשליח לקבלה את, הילכך אינה מגורשת דכי יהב בעל ניהליה אדעתא דשליחות קבלה יהיב ניהליה ולאו אדעתא דהולכה, ושליח לקבלה לא הוי, ותיפשוט מינה בעיא דאיבעיא לן בבבא מציעא בהשוכר את האומנין: אדיבורא דשליח סמיך, דאי אדיבורה דידה סמיך והכי קאמר ליה "אנא לא ידענא אלא כדאמרה איהי מסרנא ליה ניהלך": כי מטא גט לידה מיהא תתגרש. דהא בעל נמי שליח להולכה שוייה: עכ"ל.

הרי שאם סומך הבעל על דברי השליח, הוא מוסר לו את הגט בתורת שליח לקבלה, וכיון שהאשה לא עשתה אותו שליח לקבלה אין כאן גט.

אבל אם הבעל מוסר על דעת דברי אשתו, גם אם לא ידע מה היא אמרה, אז הרי הנתינה מוגדרת כדבריה, שהשליח נעשה שליח להולכה של הבעל, ואז יש כאן גט. וממה שאמר רב נחמן שאפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת, רוצים לפשוט שהרי בעל אדיבורא דשליח קא סמיך, ואינו נותן על דעת דיבור של המשלח.

והסוגיא ממשיכה (סב:,סג.), אמר רב אשי הכי השתא, בשלמא אי איתמר איפכא התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי, והוא אמר הילך כמה שאמרה, ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב כיון שהגיע גט לידו מגורשת אלמא אדיבורא דידה הוא דקא סמיך, א"נ לידה אדיבורא דידיה קא סמיך, אלא הכא משום דעקריה שליח לשליחותיה לגמרי הוא דאמר שליח לקבלה הוינא להולכה לא הוינא, ע"כ.

ופירש"י וז"ל, הכי השתא בשלמא אי אתמר איפכא התקבל לי גיטי. אמרה ליה היא, והוא אמר לבעל אשתך אמרה "הבא לי גיטי" ובעל אמר ליה "הילך כמה שאמרה", איכא למיפשט בעיין מדרב נחמן, דאי אמר רב נחמן עלה "משיגיע גט לידו מגורשת", איכא למיפשט דאדיבורא דידה סמיך, ולא הימניה אלא תלה בדעתה ומסריה ניהליה בתורת קבלה: ואי נמי. הוה אמר רב נחמן עלה משיגיע גט "לידה" מגורשת, פשטינן מינה דאדיבורא דידיה סמיך והימניה דהכי אמרה, ומסריה לידיה בתורת הולכה: אלא. השתא דאמר רב נחמן אינה מגורשת ליכא למיפשט דטעמא משום דסמך אדיבוריה דשליח הוא, דאי נמי אדיבורא דידה סמיך ושויה שליח להולכה, אשמועינן רב נחמן דשליח גופיה לאו בתורת הכי קבליה, דלא ניחא ליה בטירחא דהולכה, ועקריה לשליחותיה ואמר "שליח לקבלה אפשי להיות שליח, להולכה אי אפשי להיות", הלכך אי נמי אמליך ואמטייה ניהלה לאו גיטא הוא, דמעיקרא לא קבל עליו להיות שליח לבעל להוליך: עכ"ל.

הרי שטוען רב אשי שאין להביא ראיה מגוונא דידן, שיש לדחות שהאשה רצתה שהשליח יהיה שליח להולכה, אבל הוא דחה ואמר שהוא אינו מוכן להולכה אלא לקבלה, וכיון שהיא לא עשתה אותו שליח לקבלה והבעל מסר לו על דעתה של האשה אז אין כאן גט.

והנה במסכת בבא מציעא שם (עו.) איתא, פשיטא אי אמר ליה בעל הבית בתלתא ואזל איהו [שליח] אמר להו בארבעה, ואמרי ליה כמו שאמר בעל הבית דעתייהו אעילויא, אלא אי א"ל בעל הבית בארבעה ואזל איהו אמר להו בתלתא, ואמרי "כמה שאמר בעל הבית" מאי, אדיבורא דידיה קא סמכי דאמרי ליה מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית, או דילמא אדיבורא דבעל הבית קא סמכי וכו', ע"כ.

ומפרש רש"י שם וז"ל, דעתייהו אעילויא. אע"פ שאמרו לו הרי אנו נשכרים כדברי בעל הבית לא לפחות מקצבתו של זה אמרו אלא להוסיף, וכך אמרו מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית, וכיון שבעל הבית פוחת אי אמר להן האי "שכרכם על בעל הבית" יש להם תרעומת עליו: אלא. הא מיבעיא לן, אמר ליה בעל הבית בארבעה והוא אמר להו תלתא, ואמרו ליה "הרי אנו נשכרים כמו שאמר בעל הבית", מאי: אדיבוריה דפועל סמכי. והכי אמרו ליה מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית, ולית להו אלא תלתא ותרעומת דאל תמנע טוב: או דלמא. לאו לדידיה הימנוהו אלא הכי אמרו "אחר דברי בעל הבית נלך" ולא סבור וקבול ושקלי ד': עכ"ל.

והסוגיא ממשיכה, ת"ש הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי, והוא אומר הילך כמה שאמרה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת, שמעת מינה אדיבורא דידיה קא סמיך, דאי סלקא דעתך דאדיבורא דידה קא סמיך, מכי מטי גיטא לידה מיהא תיגרש, ע"כ.

ומפרש רש"י וז"ל, ה"ג הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי. האשה שאמרה לאחד אם תמצא את בעלי, אמור לו שישלח לי את גיטי בידך, ותיעשה שלוחו של בעלי לגרשני כשמגיע גט לידי, דשליח להולכה על הבעל לעשות והאשה מתגרשת כשיגיע גט לידה, ושליח לקבלה על האשה לעשות שיהא הוא שלוחה וכמותה ותתגרש משיגיע גט לידי שליח: אפילו הגיע לידה אינה מגורשת. אלמא אדיבורא דידיה קא סמיך, והכי אמר ליה "מהימנת לי דכך אמרה" ולא עשאו שליח להולכה, הלכך אין כאן שליחות, דאין עליה לעשות שליח להולכה והרי "הבא לי" אמרה לו ולא התקבל, והבעל נתנו לו בתורת שליח קבלה, ושליחות זה אינו ביד הבעל לעשות: דאי סלקא דעתך אדיבורא דידה סמיך. ולא לדבריו האמין, אלא הילך כמה שאמרה היא קאמר ליה, אם כן עשאו שליח להולכה, וזו בידו הוא, וכי מטי גיטא לידה מיהא תיגרש: עכ"ל.

ויש לעמוד על חילוק גדול בין פירושי רש"י בשתי הסוגיות, שהרי בסוגיא דידן נקט רש"י האשה שאמרה "לשלוחה", ומבאר שדנים מה הדין כשאחד אומר לשליח "הילך כמו שאמר משלחך", אם אומרים אדיבורא דשליח סמיך, וכמה פעמים חוזר על נקודה זו.

אבל שם במסכת בבא מציעא מפרש רש"י האשה שאמרה "לאחד" וכו', ודנים אם האמין הבעל לדבריו או שסמך על דברי האשה, אבל רש"י נזהר בכל השקלא וטריא שלא לקרוא לאדם זה בשם שליח כלל, וצ"ע בסתירה זו.

עוד חילוק גדול בין שני הפירושים של רש"י בשתי הסוגיות, שהרי כאן כתב כמה פעמים שדנים אם אפשר "להיות" שליח להולכה או לקבלה, אבל שם חוזר רש"י יותר מחמשה פעמים על הלשון שדנים איך "לעשות" אותו שליח, שהבעל לא עשאו שליח לקבלה וכו' ואין עליה לעשות שליח להולכה וכו', וצריך ביאור מה בין הפירושים בנקודה זו, אם דנים על מציאות של שליחות או על עשייה של שליח.

וגם משמע שיש נקודה של סתירה בין הפירושים, שבסוגיין פירש רש"י דאי בעל אדיבורא דידה קא סמיך, היינו שהוא אומר לשליח "אנא לא ידענא אלא כדאמרה איהי מסרנא ליה ניהלך".

אבל במסכת בבא מציעא שם, לא נקט רש"י שהבעל אומר איני יודע, אלא שהוא אומר "הילך כמה שאמרה היא" ועל ידי זה עושה אותו שליח להולכה.

והרי מסתבר שאין חילוק בפועל בסיפור המעשה, שהרי עדיין הדבר נכון שהבעל אינו יודע מה האשה אמרה, אלא שמכל מקום כאן בגיטין פירש רש"י שהוא אומר "איני יודע", הרי שהספק שלו קיים בפירוש ואף על פי כן הרי הוא יכול לשלוח את הגט לפי דיבורה, ובבבא מציעא הוא מגדיר את זה כהחלטה ודאית לעשות כפי כל מה שאמרה אשתו, משמע שאם היה במסירת הבעל גילוי של ספק אז לא היה חל המינוי גם אם אדיבורא דידה קא סמיך, וצ"ב חילוק הפירושים בזה.

ובאמת בגמרא עצמה יש שינויים קלים בין הגרסאות, ולמשל דהכא גרסינן הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא "אמר" הילך כמה שאמרה וכו', אבל התם קא גריס שהבעל "אומר" הילך כמה שאמרה וכו'.

ויש בזה קצת סמך לפרש את הסוגיות בשינוי, אבל בודאי שאין רש"י בונה את הפירושים על דקדוקים קלים. וצריכים לעמוד מה בדיוק כוונתו לומר בשני המקומות, וגם היכן ראה בסוגיות הללו שיש בהם חילוק בביאור הדין.

עוד יש לעמוד על לשון רש"י במסכת בבא מציעא שם, שכתב וז"ל, ושליח לקבלה על האשה לעשות שיהא הוא שלוחה וכמותה, ותתגרש משיגיע גט לידי שליח: עכ"ל.

וצריך ביאור מה זה שדוקא שם מדגיש נקודה זו, שעל ידי מינוי שליחות יש דין שהשליח נחשב כמותה, והרי כלל זה של שלוחו של אדם כמותו הוא דבר פשוט בכל הסוגיות של שליחות, הן בשליח להולכה והן בשליח לקבלה והן בשליח לקידושין ולתרומה ולשחיטה ולכל מיני הלכות.

ולמה מצא רש"י צורך להדגיש דוקא בנוגע לדין שליח לקבלה, שאם היא ממנה אותו שליח לקבלה הרי הוא נחשב שלוחה שהוא כמותה, ועל ידי זה חלים הגירושין בקבלתו, וצ"ב.

והנראה מבואר מזה, שבאמת יש לחקור חקירה גדולה בגדר של שלוחו של אדם כמותו, אם השליח נידון כאדם נפרד העושה מעשה מכח עצמו ומדעת עצמו, אלא שמעשה שלו חוזר להיות נידון לזכותו של המשלח, או שבאמת דעתו בטלה לגמרי לדעת המשלח, [ואולי הגדר הוא שגופו בטל לדעת המשלח], ועל כל פנים מה שהוא עושה הן בגופו והן בדעתו לטובת המשלח נחשב שהוא נעשה על ידי המשלח בעצמו.

וגם בקבלת שליחות יש לחקור, אם דנים שהשליח מקבל מדעתו, ונמצא שהשליחות היא התחייבות שהוא עושה בנדיבות על ידי דעת חיובית שלו, או שיסוד קבלת שליחות הוא ביטול הדעת, שהוא מקבל לסלק את דעתו ולפעול לפי דעת המשלח, והיא קבלת שעבוד מעין עבדות, ואם כן אע"ג ששליחות צריכה דעת מכל מקום אין כאן דעת חיובית שלו להיות שליח, אלא סילוק הדעת וביטול כחו לטובת משלחו.

[וקצת בסגנון אחר, בקידושין פרק שני ביארנו שיש מחלוקת בין האמוראים, אם המעשה של השליח מתייחס להמשלח או שהקיום הבא על ידי המעשה מתייחס למשלח, והמעשה עצמו עדיין שייך אל השליח.]

ונראה דנקט רש"י בסוגיא דידן, שהשליח נחשב שעושה מדעתו, ורק שעל ידי היותו שליח הרי המעשה [או החלות] חוזר לזכותו של המשלח, ולזה נקט שאדם זה הוא שליח של האשה גם לפני שנתברר שיש לו שום הלכות של שליחות, מפני שהוא הולך מדעתו על מנת לעזור לה לגמור את ענין הגט, והוא מוכן לעשות פעולות לצורכה, אם כן מצד דעתו הרי הוא כבר פועל כשלוחה, אם כי עדיין לא חל עליו שום שליחות להולכה או לקבלה.

ושייך לדון כאן אם "אדיבורא דשליח סמיך", הגם שעדיין אינו שליח בפועל אלא שהחליט בדעתו שהוא מסכים להיות שלוחה.

אבל התם הרי מבואר בסוגיא, שאם בעל הבית שלח פועל זה להביא פועלים אחרים בארבעה זוזים, ואותו פועל הלך בשליחות הבעל אבל אמר להאחרים סכום של שלשה, אז על הצד של אדיבורא דבעל הבית סמכי [או אם יאמרו להדיא דסמכי אדיבורא דבעל הבית] הרי הם חייבים לעבוד ובעל הבית חייב לשלם להם ארבעה.

ותימה, איך נתחייב בעל הבית לשלם ארבעה, והלא הוא לא דיבר עמהם כלל לחייב את עצמו, ורק שליח זה הוא שדיבר להם, ושליח זה אמר להם שלשה ולא ארבעה, וא"כ גם אם הם סומכים על דיבורו של בעל הבית מכל מקום איך חל כאן החיוב על בעל הבית לשלם ארבעה, אם הם לא קיבלו ממנו התחייבות על ארבעה כלל.

אלא על כרחך נתחדש בצד זה של האיבעיא, שאחרי שחל שם שליח על פועל זה להשכיר פועלים אחרים, אז הרי הפועל הוא בא כוחו ושלוחו של בעל הבית לגמרי, והוי כאילו שאר פועלים דיברו אל בעל הבית בעצמו, וחל חיובו של בעל הבית לשלם להם כפי מה שהוא התחייב בשעת מינוי השליחות, אף על גב שמעולם לא אמר להם לא הוא ולא שלוחו שהוא מוכן לשלם ארבעה.

וזה שייך רק לפי גדר של שליחות, הקובע את השליח כבטל לגמרי לגבי דעתו של בעל הבית, שאם השליח עושה את המעשה לפי דעתו ורק כתוצאה ממעשיו הרי זכותו וקיומו חוזרים לבעל הבית, אז פשוט שאין כאן מעשה של השכרת פועלים בארבעה שנעשה על ידי השליח. ועל כרחך שעצם המעשה חל לפי דעת המשלח, והוי שליח כגופו ממש בשעת עשיית המעשה.

[וסמך ליסוד זה בסוגיא דבבא מציעא שם, דלעיל מינה איתא שהמחייב של הפועל השליח לתת לשאר פועלים את הארבעה זוזים הוא מצד "אל תמנע טוב מבעליו", וצריך ביאור איך נעשו הפועלים בעלים על טוב זה, והלא מעולם לא שמעו כן לא מבעל הבית ולא משלוחו.

אלא על כרחך כנ"ל שהוא שליח בעצם להביא את דברי בעל הבית ולהודיע להם את דעתו, והוי כאילו הם התחייבו לבעל הבית עצמו לפי דעת בעל הבית, ואם מונעים מהם את הזוז הרביעי יש כאן מניעת טוב מבעליו.]

ואמנם לפי דעת הסוגיא בבבא מציעא, ששליח נעשה כגופו ממש וכל המעשה שלו בטל לדעתו של בעל הבית, צריכים להגדיר גם קבלת השליחות בדרך זה, שהשליח מסלק את דעתו ומתבטל לשולחו על ידי קבלתו.

אלא שזה אינו שייך עד שעושים אותו שליח בפועל, או להולכה או לקבלה וכדומה, שאז חל עליו שם שליח והוי מעין עבד של בעל הבית, אבל עד שהוא מקבל מינוי בפועל אין מקום לקרוא לו בשם שליח כלל.

ולזה נקט רש"י בסוגיא שם, כשמביא הש"ס את הדין של אשה שאמרה הבא לי גיטי, דהיינו שאמרה "לאחד", דכיון שלא עשתה אותו שליח לקבלה וגם אין לה כח לעשותו שליח להולכה, נמצא שבאמת אינו נחשב שליח כלל, והוא בא לבעלה רק בתורת אדם מן השוק שמביא לו שמועה.

וכן מקפיד רש"י בסוגיא שם כמה וכמה פעמים לחזור ולומר, שדנים איזה סוג שליח אפשר "לעשותו" ואיזה שליח רוצים לעשותו, שהרי הכל תלוי בעשייה, כיון שעשייה זו היא שקובעת עליו שעבוד של שליחות.

וזהו שהאריך רש"י שם להדגיש, שבשליח לקבלה הרי הוא נעשה כמותה והיא מתגרשת כשהגט מגיע לידו, דאף על גב שלשון שלוחו של אדם כמותו הוא לכל הדעות, מכל מקום לדעת המקשן שם הרי הגדר של כמותה חזק יותר, שהוא מתבטל לדעתה וכל המעשה כאילו נעשה על ידה ולדעתה.

[והכא במתניתין (סב:) פירש רש"י וז"ל, לא יחזור. כיון דאיהי שויתיה שליח הרי הוא כידה ונתגרשה מיד בקבלתו של זה: עכ"ל. הרי נקט לשון של "כידה" ולא לשון של "כמותה" כדנקט בבבא מציעא, וזה מופת לדברינו.]

ובסוגיא דידן הרי לא נקט רש"י לשון עשיית שליח אלא היותו שליח, כיון שזה נידון כדבר שעושה השליח בדעת ובנדיבות הלב ולא בביטול הדעת ובשעבוד.

ויוצא לנו מזה יסוד גדול, בנוגע לדין דעת של התחייבות, שלפעמים יש גדרים התלויים בדעת של יצירה, דהיינו מחשבה חיובית מצד בעל המעשה שהוא רוצה לחדש חלות או קיום, ולפעמים יש גדרים התלויים בדעת של הסכמה, שאפשר להחיל כאן דין זה אם הוא מסכים לדעת אחרת, גם אם אין כאן דעת חיובית משלו. [וכמדומני ששמעתי יסוד זה ממורי ורבי מרן הגאון הרב יצחק הוטנר זצ"ל, בעל פחד יצחק ותורת הנזיר.]

ובאמת בדעת של קבלת קידושין משמע שנחלקו הראשונים, אם האשה צריכה דעת חיובית ליצור חלות של קידושין, או אם סגי בדעת של הסכמה להיות נפעלת על ידי מעשה שהוא חידש בדעת חיובית שלו, ואכ"מ.

והוא הדין כאן, שנחלק מקשן דסוגיא דבבא מציעא עם סוגיא דהכא לגבי דעת של קבלת שליחות, שלסוגיא דידן היא דעת חיובית, שהוא מתנדב להיות שליח ולזכות לחבירו, ולמקשן דהתם היא דעת של הסכמה, שהוא מתבטל להיות תחת שליטתו ושעבודו של המשלח להיות כגופו לצורך שליחות מסויימת.

ומעתה נראה שיש נפקא מינה גם בנוגע לדעת של יצירת השליחות, שלסוגיא דידן שהשליח הוא המחדש את השליחות על ידי דעת של קבלה, אם כן בעל הבית הממנה אותו יכול להסכים לעשותו שליח על ידי דעת של הסכמה. ואם בדרך כלל אין ציור כזה, הרי כאן בסוגיא דידן נתחדש הציור, שהרי הבעל אינו יודע מה אשתו אמרה לשליח, והוא אומר הילך כמה שאמרה היא.

וזהו שמחדש רש"י כאן, שאף על פי שהבעל אומר "אנא לא ידענא אלא כדאמרה איהי", יכול להחיל דין שליחות להולכה על ידי זה.

אבל במסכת בבא מציעא לא חידש כן, אלא שהבעל צריך לומר "הילך כמה שאמרה היא" בתורת ודאי (ואולי יש נפקא מינה בפועל שהוא צריך לחשוב שאם אמרה שליח להולכה אז הוא עושה שליחות כזאת מדעת עצמו), שהרי שם עשיית שליחות נידונית כיצירת שעבוד, והיא תלויה בדעת חיובית של הממנה.

[עד כאן מהרשום אצלי משיעור הנ"ל משנת תשנ"ד.]

ועכשיו נחזור לקושיית מע"כ הפונה קדימה ונימא, שהתירוץ עולה מאליו מתוך הדברים, וגם סתירת פירושי רש"י בשתי הסוגיות שהקשיתי, ויישר כחו של מע"כ שהחזיק את ידי והוסיף יתד חזק לבנין הנ"ל, שהרי בסוגיא דמסכת גיטין חידש רש"י שהאיש הזה נקרא "שליח" של האשה גם לפני שנתברר איזה תפקיד הוא יעשה בשבילה בפועל בהבאת הגט, ואם כן שפיר פירש בלשון ברור שהאשה אמרה לו "הבא את גיטי" והוא הלך בשבילה על מנת למצוא את הבעל ולבקש ממנו את הגט.

אבל בסוגיין במסכת בבא מציעא נקטינן, שאין האיש נעשה שליח של האשה לפי ההלכה עד שיתברר שהבעל מוסר לו את הגט, וגם אז אינו נעשה שלוחה אלא שלוחו של הבעל, ואם כן אין מקום לומר שהאשה שולחת אותו בתורת ודאי להביא את הגט בשבילה, אלא מראה מקום היא לו מה לעשות טובה בשבילה אם ימצא את בעלה. והדברים מאירים בעזה"י.