דיונים על הדף - בבא מציעא מא

שמואל דוד שואל:

א) בבא מציעא מ: מתני' המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה בעלים מקום כו'

ובגמרא מא. תרגמה רבי יעקב בר אבא קמיה דרב שנטלה על מנת לגוזלה תרגמה ר' נתן בר אבא קמיה דרב שנטלה ע"מ לשלוח בה יד במאי קמיפלגי בשליחות יד צריכה חסרון מאן דאמר לגוזלה קסבר שליחות יד צריכה חסרון ומ"ד לשלוח בה יד קסבר שליחות יד אינה צריכה חסרון

ועיין רש"י וז"ל שליחות יד - שחייבו הכתוב עליו אפילו נאנסה כדכתיב (שמות כב) ומת או נשבר או נשבה [וגו'] שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו וגו' דמשמע הא שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבייתה:

צריכה חסרון - לא הוי שליחות יד להעמידה ברשותו אלא א"כ חסרה:

ובהמשך הגמרא; איתמר רב ולוי חד אמר שליחות יד צריכה חסרון וחד אמר שליחות יד אינה צריכה חסרון

ועיין רש"י וז"ל שליחות יד - שחייבו הכתוב עליו ואפי' נאנסה כדכתיב או נשבר או נשבה וגו' שבועת ה' תהיה אם לא שלח דמשמע הא אם שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבייתה:

צריכה חסרון - וכל זמן שלא חסרה לא קמה ברשותיה להתחייב באונסיה:

וצריך ביאור מדוע חזר רש"י ומפרש עוד הפעם מש"כ ממש לעיל בסמוך. ועוד צל"ע מדוע בפעם השני השמיט תיבת "ומת" מהפסוק.

גם יש שינויים קלים בין מש"כ בב' ד"ה צריכה ודוק' וצע"ק ולא מצאתי מי שהעיר בזה.

ב) שם בגמרא ; תסתיים דרב הוא דאמר שליחות יד אינה צריכה חסרון דתניא רועה שהיה רועה עדרו והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ובא ארי ודרס פטור הניח מקלו ותרמילו עליה חייב כו'

ומדרב סבר שליחות יד צריכה חסרון לוי סבר שליחות יד אינה צריכה חסרון מאי טעמא דלוי א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן נהוראי כו'

וברש"י כתב וז"ל לוי - בר פלוגתיה סבר אין צריכה חסרון:

אינו מובן כוונתו בזה וצע"ק

הכולל משיב:

א) שאלתי שאלותיך לתלמיד חכם גדול שליט"א.

על השאלה למה בפעם השנייה השמיט רש"י תיבת "ומת" הוא אמר לעיין בעוז והדר הג' וציונים אות ושהביא גירסאות שבהם אכן כתוב "ומת".

אמנם לשאלה הראשונה למה רש"י חזר ופירש מה שכבר כתב למעלה לא מצא תשובה.

ב) אולי י"ל ע"פ כסף משנה סוף הל' תענית שכתב שלוי היה גדול מרב ושמואל (ויש מקור לזה קצת בסוכה נג. שלוי נקרא אדם גדול) וא"כ היה מקום לומר שלוי לא נקרא בר פלוגתיה של רב אלא נחשב רבו של רב לכן כתב רש"י שמ"מ נקרא בר פלוגתיה שאע"פ שלוי היה גדול מרב מ"מ ההפרש ביניהם לא היה כזה גדול שייקרא רבו.

דוד בלום

שמואל דוד מעיר:

ישר כח! כמדומני שיש מחלוקת אם לוי גדול מרב או רב גדול מלוי.

שמואל דוד בערקאוויץ

הכולל מוסיף:

לכבוד ידידי הרב המתמיד והמעמיק הר"ר שמואל דוד בערקאוויטש נר"ו,

א) במסכת בבא מציעא (מ:) תנן, המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה בעלים מקום, וטלטלה ונשתברה, אם מתוך ידו נשברה לצורכו חייב לצורכה פטור, אם משהניחה נשברה בין לצורכו בין לצורכה פטור, ע"כ.

ופירש רש"י וז"ל, לא יחדו לו הבעלים מקום. בבית שומר לאמר לו זוית זו השאילני: לצורכו. להשתמש בה: לצורכה. שהיתה במקום התורפה וקרובה להשתבר: אם משהניחה. שכילה תשמישו, הושיבה במקום משתמר, בין שטלטלה מתחלה לצורכה בין שטלטלה לצורכו פטור, ובגמרא פריך מאי שנא לא יחדו מיחדו: עכ"ל.

ועל הפירכא שהזכיר רש"י בגמרא (מא.) איתא, תרגמה רבי יעקב בר אבא קמיה דרב שנטלה על מנת לגוזלה, תרגמה רבי נתן בר אבא קמיה דרב שנטלה על מנת לשלוח בה יד, במאי קמיפלגי, בשליחות יד צריכה חסרון, מאן דאמר "לגוזלה" קסבר שליחות יד צריכה חסרון, ומאן דאמר "לשלוח בה יד" קסבר שליחות יד אינה צריכה חסרון, ע"כ.

ומפרש רש"י שם וז"ל, תרגמה רבי יעקב וכו' רישא שהחזירה למקומה, דכל מקום שהחזירה מקומה היא דהא לא יחדו לה מקום, וסיפא שהחזירה למקום שאינה מקומה וכו', ומשום דהניחה חוץ למקומה לא הויא חזרה, וכגון שנטלו מתחלה על מנת לגוזלה, והיינו "לצרכו" דמתניתין, דאילו לשאלה בעלמא ולתשמיש כיון דלאו גזילה הוא סגי לה בהשבה כל דהו, וכל מקום שהניחה פטור באונסין, אבל משום דגזולה הואי ובגזילה כתיב "והשיב", וזה שהניחה למקום שלא יחדו לה בעלים לא הויא השבה: ורבי נתן תרגמה. דאפילו לא נטלה על מנת לגוזלה כולה אלא על מנת לשלוח בה יד וליטול מקצתה ולא נטל, אפילו הכי קמה ליה ברשותיה כולה, והויא לה גזילה ובעיא השבה, ובמקום שאינו מקומה לאו השבה היא וכו': שליחות יד. שחייבו הכתוב עליו אפילו נאנסה, כדכתיב (שמות כב) "ומת או נשבר או נשבה שבועת ד' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו" וגו', דמשמע הא שלח, נתחייב שוב במיתתה ובשבייתה: צריכה חסרון. לא הוי שליחות יד להעמידה ברשותו אלא אם כן חסרה: עכ"ל.

ובתר הכי בסוגיא (מא.) איתא, איתמר רב ולוי, חד אמר שליחות יד צריכה חסרון, וחד אמר שליחות יד אינה צריכה חסרון, ע"כ.

ושם מפרש רש"י וז"ל, שליחות יד. שחייבו הכתוב עליו, ואפילו נאנסה, כדכתיב (שמות כב) "או נשבר או נשבה וגו' שבועת ד' תהיה אם לא שלח", דמשמע הא אם שלח, נתחייב שוב במיתתה ובשבייתה: צריכה חסרון. וכל זמן שלא חסרה לא קמה ברשותיה להתחייב באונסיה: עכ"ל.

ותמה מע"כ, מה זה שחזר רש"י ופירש עוד הפעם כמעט מלה במלה, את כל הענין של שליחות יד, שחייב באונסין משום דדרשינן שאם שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבייתה, וגם מבאר עוד הפעם בלשון דומה מה זה "צריכה חסרון", והלא כבר ביאר כן לפני כמה שורות על השיטה של שליחות יד צריכה חסרון, ולמה צריך לחזור על הכל מחדש כשהגמרא מביאה דאיתמר מחלוקת בין רב ולוי בענין זה, וצ"ב, עכ"ק.

עוד העיר מע"כ, שיש שינויים קלים בין הפירושים ברש"י, ובפרט שהרי בפעם הראשונה מביא רש"י את לשון הפסוק "ומת או נשבר או נשבה", אבל בפעם השנייה התחיל את הפסוק אחר ענין המיתה והעתיק "או נשבר או נשבה", הלא דבר הוא, עד כאן שאל מע"כ כענין.

והנה בכל כהאי גוונא יש לנו יסוד ברור, שהשינויים הם מתרצים את החזרה, כלומר שמה שהוצרך רש"י לחזור על כל הענין הוא כדי להכניס בביאורו את השינויים הללו, מפני דבר שנתחדש בתוך הסוגיא בדרך הבנת הענין.ואם כן כל שכן שצריך עיון רב, להבין מהו תוכן החילוק בין תחילת הסוגיא וסוף הסוגיא, והיכן מצא רש"י חילוק זה, וצ"ע.

והנראה מבואר מכל זה, שהרי יש לחקור חקירה גדולה בהך דינא של שליחות יד בפקדון, דקיימא לן שהנפקד מתחייב באונסין אחר ששלח יד בחפץ שהפקידו הבעלים בידו, אם חיוב זה נמשך מההתחייבות של פרשת שומרים, שעדיין נשאר שומר על החפץ כמו שהיה בתחילה, ומכל מקום כיון שנהנה מהחפץ הרי נעשה דינו כמו שואל, ששומר הנהנה מן הפקדון חייב באונסין כמפורש בפרשת שואל.

או דילמא כיון שעיקר ההתחייבות שלו היתה כשומר חנם או שומר שכר שאין לו זכות ליהנות, אם כן כששולח יד הרי הוא מפקיע את עיקר דין שומר שלו ונעשה כגזלן, ומעכשיו נתחדש חיוב חדש של השבת גזילה, ושמירתו מהיום היא שמירת גזלן החייב בהשבה מדין גזלן, וחיוב אונסין שלו יסודו מפרשת גזלן ולא מפרשת שומר. [ועיין רש"י במסכת סנהדרין (ב.,ב:), ואכ"מ.]

וכמעט מפורש כצד הראשון בפירוש רש"י במסכת קידושין (מב:) בד"ה לחייב על המחשבה, שכתב בא"ד וז"ל, הרי הוא ברשותו מאותה שעה ואילך להתחייב בכל אונסין שיעלו בו, אפילו הוי שומר חנם שלא היה חייב עד עכשיו אלא בפשיעה: עכ"ל. הרי שעדיין שומר חנם הוא גם אחר ששלח בה ידו, רק שעד עכשיו לא היה חייב אלא בפשיעה, ועכשיו הרי הוא חייב אפילו באונסין.

ונראה שזהו יסוד פירוש רש"י בסוגיין אהא דאיתמר שחולקים רב ולוי אם שליחות יד צריכה חסרון, שדין שליחות יד הוא שחייבו הכתוב עליו "ואפילו נאנסה", כלומר שהחיוב הראשון של שמירה נשאר במקומו, אלא שהוא חייב אפילו אם נאנסה. ונקט רש"י שזהו היסוד הפשוט בשליחות יד, דמהיכי תיתי לחדש שיש הפקעה לפרשת שמירה, ויותר מסתבר שהוא נחשב שומר חנם עם חיובים של שואל כיון שנהנה.

אמנם במימרות של רבי יעקב בר אבא ורבי נתן בר אבא קמיה דרב לתרץ את משנתינו, הרי יסוד התירוץ הוא שצריכים ליצור מצב של גזילה וחיוב השבה של גזילה, ולזה פירש רש"י שגם לרבי נתן בר אבא שלא פירש דמיירי בנתכוין לגוזלה אלא בנתכוין לשלוח בה יד, "דאפילו לא נטלה על מנת לגוזלה כו' אלא על מנת לשלוח בה יד וליטול מקצתה, ולא נטל, אפילו הכי קמה ליה ברשותיה כולה והויא לה גזלה ובעיא השבה".

ונמצא שמהלך של רבי נתן בר אבא במשנתינו, בנוי על הצד השני של החקירה הנ"ל, ששליחות יד היא סוף לרשות השומר והתחלה של רשות הגזלן, ומאז הרי הוא חייב אפילו באונסין מצד הלכות גזלן ולא מצד הלכות שואל ושומר.

ואף על פי שההכרח לחדש כן הוא רק לרבי נתן בר אבא ולא לרבי יעקב בר אבא, אין דרך האמוראים לחלוק ביסודות אלא בפרטים, ולזה נקטה הסוגיא שגם רבי יעקב בר אבא מודה ששליחות יד מחייבת אותו באונסין מצד דין גזלן ולא מצד דין שואל, וכל המחלוקת ביניהם היא רק אם שליחות יד צריכה חסרון.

וכיון שבתחילת הסוגיא בא רש"י לבאר גדר שליחות יד לפי יסוד שיטה זו, נקט בלשונו "שחייבו הכתוב עליו אפילו נאנסה", דהיינו שיש כאן חיוב חדש ואינו נמשך מחיוב הראשון שלו מצד פרשת שומרים.

ודקדוק עצום המורה כדברינו הוא, שבתחילת הסוגיא העתיק רש"י את הפסוק "ומת או נשבר או נשבה שבועת ד' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו", אבל בסוף הסוגיא העתיק "או נשבר או נשבה שבועת ד' תהיה אם לא שלח", הרי שדלג בפעם השניה על המלים "בין שניהם" שנאמרו בכתוב בנוגע לשבועה זאת.

ולפי דברינו מבואר, שהרי בתחילת הסוגיא נקטינן שהשולח יד נעשה גזלן ופקע כל דין שומר שלו, ואם כן מי ששולח יד שובר את היחס "בין שניהם" של מפקיד ונפקד. ולזה נקט רש"י שהשבועה היא להוכיח שיש יחס "בין שניהם" והשומר לא שלח בו יד לבטל ולשבור את היחס הזה.

אמנם בסוף הסוגיא לגבי עיקר הפלוגתא של שליחות יד צריכה חסרון או אינה צריכה חסרון, הוציא רש"י את הלשון "בין שניהם" מהעתקת הפסוק, להוכיח שאין היחס הזה תלוי בשבועה זו, שגם אם שלח יד באמת לא נעשה גזלן על ידי זה אלא שומר שכל הנאה שלו דומיא כעין פרשת שואל, וכש"נ.

[ומה שהזכיר רש"י לשון "ומת" בתחילת הסוגיא, ולא הזכיר אותו בסופה, יתכן שהעמדת החפץ ברשותו על ידי מעשה הנידון כגזל היא נידונית כביטול השמירה כעין מיתה, ועיין בסברא זו.]

ג) ונפקא מינה בחקירה זו, בהבנת יסוד הדין של "צריכה חסרון", שאם שליחות יד עושה אותו גזלן על החפץ, נקטינן למאן דאמר צריכה חסרון שבלי חסרון בגוף החפץ אין כאן גזילה באמת, שכל זמן שהחפץ שלם לא נשתנה מצבו באמת והוא בחזקת רשות של שמירת פקדון [וכלשון רש"י בסוגיין "דאילו לשאלה בעלמא ולתשמיש לאו גזילה היא"], ומה שמוציא אותו מרשות זאת הוא כשהנפקד מחסיר את החפץ, שאז יש כאן גזל גמור על ידי הנפקד וקם החפץ ברשותו.

אבל אם שליחות יד עושה אותו מעין שואל על החפץ, על כרחך שמה שהיא צריכה חסרון אינה מצד עצם החפצא של שליחות יד, שזה שייך מיד בשעה שהוא נהנה ומשתמש בפקדון, אלא שנאמר כאן תנאי בהעברת רשות על ידי שליחות יד, שצריכים היכר בגוף החפץ שנשתנה מצבו ממה שהיה.

ומדוקדק בזה חילוק הפירושים בין תחילת הסוגיא לסופה, שבתחילה למאן דאמר שצריכה חסרון ואחר כך גזילה היא, פירש רש"י צריכה חסרון "לא הוי שליחות יד להעמידה ברשותו אלא אם כן חסרה", פי' שאין כאן חפצא של שליחות יד לעשותו גזלן אלא אם כן הוא מחסר את החפץ וגוזל חלק ממנו, ואז הוא מעמיד ברשותו את החלק הנשאר.

אבל בסוף הסוגיא לפי היסוד ששליחות יד עושה אותו מעין שואל, פירש רש"י צריכה חסרון "וכל זמן שלא חסרה לא קמה ברשותיה להתחייב באונסיה", פי' שאף על פי שכבר השתמש ונהנה והוא מתנהג כמו שואל, מכל מקום כל זמן שלא חסר אותה לא נתמלא התנאי, ולא קם החפץ ברשותו עדיין, עד שתתקיים התנאי ויקום החפץ ברשותו בדרך ממילא.

י. ד. הומניק