בבא קמא סא.
בשלמא למ"ד הני תרתי היינו דכתיב (שמואל ב כג, טז) ולא אבה דוד לשתותם אמר כיון דאיכא איסורא לא ניחא לי אלא למ"ד טמון באש קא מבעיא ליה מכדי גמרא הוא דשלחו ליה מאי לא אבה דוד לשתותם דלא אמרינהו משמייהו אמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו
ק״ק הרי דוד בעצמו שלח אותם, וצ״ע.
החותם בכבוד רב,
שמואל דוד בערקאוויטש
שמא דוד לא התכוון שילכו בזמן ובאופן של סכנה.
פירוש אחר יש בגמרא לר"צ הכהן:
פרי צדיק שמות פרשת תצוה
הענין על פי מה ששמעתי מרבינו הקדוש זצוקללה"ה על מה שאמרו (בבא קמא ס"א א) לא אבה דוד לשתותם דלא אמרינהו משמייהו וכו' כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו וכו' ויסך אותם לה' דאמרינהו משמא דגמרא. ויש להבין למה יענש המוסר עצמו למות על דברי תורה והלא אמרו (ברכות ס"ג ב) שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה והיינו מסירות נפש בפועל מדמייתי להך מימרא בגמרא (גיטין נ"ז סוף ע"ב) על פסוק (תהלים מ"ד, כ"ג) כי עליך הורגנו כל היום עיין שם דמגודל התשוקה לדברי תורה אינו מרגיש כלל במסירת נפשו. ואף שאינו בכלל דברים העומדים בפני פיקוח נפש. ואמר שאין זה לעונש רק כיון שמוסר עצמו למיתה על דברי תורה הדברי תורה שלו כלולים במקור העליון ואין להם שייכות לנפשו בפרטות רק הם דבר ה' ממש ועל כן אין אומרים דבר הלכה משמו רק משמא דגמרא כמו שהיא הלכה למשה מסיני.
יוסי בן ארזה
