בבא מציעא דף קי.

שטר משכנתא (שהמלוה אוכל פירות השדה), והיה כתוב בו "שנים" בסתם, ומלוה אומר שלש שנים ולוה אומר שתים, מה הדין בדלהלן?

בקדם המלוה ואכל הפירות היכא דלא קדם ואכל
לרב יהודה קרקע בחזקת בעליה - ומחזיר ללווה קרקע בחזקת בעליה - ולא אוכל
לרב כהנא, ולהלכתא [1] פירות בחזקת אוכליהן - של המלוה קרקע בחזקת בעליה - ולא אוכל

החזיקו בשדהו ג' שנים ולא מיחה, ועכשיו טוען כדלהלן האם הוי טענה? [תד"ה א"ל].

כשטוען "גזולה היא" כשטוען "משכנתא היא"
לתירוץ ר"י אינה טענה - דהיה לו למחות [2] לרב יהודה: אינה טענה
לרב זביד ורב עוירא: הוי טענה
לתירוץ השני בתוס' אינה טענה - דהיה לו למחות אינה טענה [3]

אריס אומר למחצה ירדתי, ובעה"ב אומר לשליש הורדתיו, כמה נוטל האריס?

באתרא דשקיל אריסא פלגא באתרא דשקיל אריסא תילתא
לרב יהודה - בעה"ב נאמן רק שליש [4] - ונשבע היסת שליש
לרב נחמן - הכל כמנהג המדינה חצי [5] שליש

בבא מציעא דף קי:

יתומים אומרים אנו השבחנו (את השדה אחר מיתת אביהם - ואין לבע"ח בשבח כלום),
ובע"ח אומר אביכם השביח (ואטול הכל כי החוב גם כנגד השבח), מה הדין בדלהלן?

על מי להביא ראיה? הביאו יתומים ראיה
לסבר ר' חנינא למימר על בע"ח - דקרקע בחזקת יתמי מעלים להם את השבח בקרקע
למסקנא [6] על היתומים - דלגוביינא קיימא מעלים להם את השבח בדמים

לא מסיק בע"ח שיעור ארעא ושבחא, האם יכול לגבות את השבח בע"כ של לוקח ולתת תמורתו מעות או לא?

באפותיקי בשיעבוד רגיל
יכול יכול למ"ד דלא מצי לוקח לסלק לבע"ח בזוזי
יכול לא יכול למ"ד דמצי בע"ח לסלק לבע"ח בזוזי

תשלום שכר שכיר

איזה לאו עוברים עליו? מתי זמן גבייתו?
לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר (ויקרא י"ט י"ג) כל הלילה שכיר יום
ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש (דברים כ"ד ט"ו) כל היום שכיר לילה

-------------------------------------------------

[1] והגם שפסקנו הלכה כרב נחמן לעיל (דף קב:) גבי משכיר בית לחברו ונתעברה השנה - והיה כתוב בשטר: "שני עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש", שהלכה ד"קרקע בחזקת בעליה עומדת", וחייב המשכיר לשלם עוד דינר, אפי' היכא שתבעו אחר שישב גם בחודש העיבור, ומאי שנא הכא. תירצה הגמ', דגבי נתעברה השנה - הוא מילתא דלא עבידא לגלויי, ולכן מספק פוסקים שקרקע בחזקת בעליה עומדת. אכן כאן הוי מלתא דעבידא לאגלויי - כשיבואו עדי השטר, ואם נוציא את הפירות מיד המלוה, הרי שיתכן שנטריח את בית דין פעמיים, דאם יבואו ויאמרו שהיה ההסכם ג' שנים הרי שנצטרך להחזיר שוב את הפירות למלוה. ולכן עדיף להשאיר את הפירות ביד המלוה, ורק אם יבואו עדים ויאמרו שהיה ההסכם ב' שנים, אז נוציא מידו.

[2] והלוקח נאמן לומר "לקוחה היא בידי". ואפילו לרב זביד ורב עוירא אינו נאמן הטוען במיגו (שבשכנתא הורדתיך), דהוה מיגו במקום עדים, דאנן סהדי שלא הי' שותק אם חבירו גזלו (תוס', וע"ש עוד טעמים).

[3] הקשו התוס' דהרי כל הטעם דבשלש שנים הוי חזקה משום דעד שלש שנים נזהר אדם בשטרו ויותר לא, ואם יהיה נאמן (לרב עוירא) בטענת במשכנתא הורדתיך, א"כ יצטרך להזהר בשטרו לעולם, שתמיד יוכל לטעון המוכר כן. ולכן תירצו תוס', שודאי נאמן הלוקח לומר "לקוחה היא בידי" ורק שואל מה יעשה הממשכן שלא יוכל להחזיר ולטעון לקוחה היא בידי וכו' ע"ש.

[4] כן הסיקה הגמ', מגו שיכול בעה"ב לומר ששכרו במעות בלבד כשכיר ולקיט. ופירש"י (בד"ה שכירי) שכל נאמן דקאמר - בשבועת היסת קאמר. (וצ"ב למה לא הוי שבועה דאורייתא - דמודה במקצת, שהרי האריס תובע חצי והוא מודה בשליש).

[5] טעם רב נחמן דהכל כמנהג המדינה. ורב יהודה דפליג ס"ל דאין מיגו מועיל במקום מנהג (נמוק"י). א"נ דשכיר ולקיט יש לו קול, וכיון שאין כאן קול, אינו יכול לטעון ששכירו ולקיטו הוא (ר' יהונתן בש"מ). אולם כשאין טעם זה, מודה לרב יהודה שבעה"ב נאמן ולא שקיל האריס טפי מפלגא.

[6] על הנידון הראשון כן אמר להם ההוא סבא בשם ר' יוחנן שעל היתומים להביא ראיה. וכן הביא ראיה אביי ממשנה, שאם הדין לקצוץ את האילן בכל ענין - אפי' שיש ספק מי קדם (העיר או האילן, פי', ויש ספק אם צריך לשלם לבעל האילן) - קוצצים ולא נותן דמים. ועל הנידון השני, שהביאו יתומים ראיה שהם השביחו, כיצד מגבים להם את שבחם, דחו את דברי ר' חנינא ע"פ מ"ש רב נחמן "שבעל חוב וכתובת אשה" שמין ליתומים את השבח במעות.

עוד חומר לימוד על הדף