[1] כמבואר בדף קג: את טענותיהם, והם שייכות בין בקבלנות ובין בחכירות.

[2] שייך בשניהם היות שכל מה שהסכים לרדת לשדה זו הוא משום שהיא בית השלחין ולכך אמר לו "חכור לי שדה זו" (רש"י קד. ד"ה משכחת, תוס' קג: ד"ה מנכה).

[3] והטעם דאז מפסיד בעה"ב שמתמעט כללות התבואה וממילא מתמעט גם חלקו, משא"כ בחכירות בכל מקרה צריך ליתן לו שכר קצוב (רש"י שם ד"ה שמין).

[4] טענות אלו נצרכים דוקא בחכירות, אבל באריסות בלא"ה אינו יכול לומר לו מה איכפת לך דהרי מתמעט גם חלק בעל השדה עי"ז (שם קה. ד"ה אין).

[5] דוקא באריסות שייך לדון עד מתי חייב לעבוד בה, דבחכירות אפי' אם לא יטפל בשדה צריך להעמיד לו חכרנותו (שם ד"ה חייב ליטפל בה).

[6] דוקא בחכירות צריך לומר שינכה לו מחכרנותו בגלל שהיא מכת מדינה, אבל באריסות פשיטא דמה שיגדל יחלקו ולא יותר (שם קה: ד"ה מכת מדינה).

[7] כל ההקפדה שייכת דוקא בחכירות שמקבל דבר קצוב ולא מרויח בעה"ב כל כך מהכחשת הקרקע, משא"כ באריסות שמקבל חצי מהיבול, ונשבח חלקו בכמות ובאיכות, אמרינן תכחוש קרקע ולא יכחוש מרא (שם ד"ה לא יזרענה חיטין). אולם הרמב"ן (הובא בהגהת הגר"א) פירש להיפך, שבאריסות אסור בכל ענין, דכיון שיש לו חלק מהיבול יכול לומר דוקא חיטים רציתי.

[8] שייך דוקא בחכירות שבזה יש לדון לכמה שנים מקבל כדי שלא יפסידו הבעלים, משא"כ באריסות שחולקים שוה בשוה לא מפסידים הבעלים ומה שירצה יזרע.

[9] ראה במגיד משנה (פ"ח מהלכות שכירות סוף ה"ג) שדין זה בין שייך בין בחכירות ובין בקבלנות, ומה שקשה מדברי רב פפא ע"ש באורך.

[10] כן הוכיחו תוס' (בד"ה אידי ואידי), אף שרבינא הזכיר בדבריו רק את המקרה שא"ל מחכיר לחוכר.

[11] רש"י הביא בסוגיא את גירסת התורת כהנים שהחילוק הוא בין כשהוא נשוי עמה לבין אחר שגירשה, ודחה את לשון הספרים. אולם התוס' הביא את לשון התוספתא (והוא לשון גמרתינו) שהנידון הוא בקרבנות שנתחייבה קודם הנישואין, וראה עוד באורך בתוס' רא"ש ותוס' הר"פ. ומבואר שרש"י חולק על תוס', וס"ל שכל חובות שהיו קודם הנישואין הבעל פטור מהם.

[12] הובא בתוס' (כ"ה הגירסא הנכונה בדברי התוס', וכ"ה בתוס' רא"ש ותוס' ר"פ, ולא "רב אחא").

[13] בתוס' כתבו דזה דפר פשוט ולא צריך לראיה, דאם נחייבו - אם יקניטנה תלוה מעות או תדור קרבנות ותשליך ותחייבנו בכל יום מאה מנה.

[14] אולם אם גירשה ונתן לה כתובה פטור אפי' ממה שנתחייב כבר בשעת נשואיה.

[15] וכן בנהרבלאי שהיו נוהגים לכתוב פי שלוש ממה שהתחייב האב, היו גובים שם בכתובה רק שליש מה שכתוב בכתובה.

[16] והיה מעשה שהוביר האריס שליש מהזמן, וחיבוהו נהרדעי לשלם 333 ושליש.

[17] אבל לא יותר - כיון שזו אסמכתא, ואסמכתא לא קניא.