PAST DEDICATION
BAVA METZIA 102 - Dedicated by Eddie and Esther Turkel of N.Y. and family

בבא מציעא דף קב.

המשכיר בית לחברו ונעשה זבל של בהמות בחצר, למי שייך הזבל?

שכר גם את החצר לא שכר את החצר
השוורים של שוכר של השוכר של השוכר [1]
השוורים של בעל הבית של השוכר [2] של בעל הבית
בשוורים שבאו מעלמא לרש"י: של השוכר [3]
לרמב"ם: של בעל הבית [4]
של בעל הבית

אמר "כל מציאות שיבואו לחצרי היום תקנה לי חצרי", מה הדין לר' יוסי בר' חנינא?

לא יצא לו שם מציאה בעיר יצא לו שם מציאה בעיר
בחצר מתשמרת קנה קנה
בחצר שאינה משתמרת לא קנה קנה [5]

מתי אסור ביונה או בביצים (שיצאו רק רובם [6]) בגזל מפני דרכי שלום? [תוד"ה אי].

היונה הביצים
לתי' הראשון - אאמן [7] אסורה לרש"י: אסורות
לתוס': מותרות [8]
לתי' השני - דעתו על הביצה לרש"י: מותרת
לתוס': אסורה
אסורות

בבא מציעא דף קב:

רש"י ד"ה אי מהתם, חשבון הפרוטות בחצי דינר.

1/2דינר = 3 מעות
= 6 פונדיונים
= 12 איסרים
= 96 פרוטות
8 פרוטה = 1 איסר
2 איסר = 1 פונדיון
2 פונדיון = 1 מעה
3 מעה = 1/2 דינר


נתעברה השנה והזכיר המשכיר חדשים ושנה באופנים דלהלן, מה דין חודש העיבור?

י"ב זהובים לשנה מדינה זהב לחדש דינר זהב לחודש מי"ב זהובים לשנה
לרב כולו למשכיר כולו לשוכר
לשמואל בתחילתו כולו למשכיר
באמצעו יחלוקו
בסופו כולו לשוכר
לרב נחמן כולו למשכיר

הטוען ששילם כבר האם חייב, שוב לשלם? [תוד"ה בחזקת].

בתוך זמנו ביום שנשלם זמנו לאחר זמנו
בשוכר ובפדיון הבן חייב פטור [9]
בבעל חוב לאביי: פטור [10]
לר"ל: חייב
פטור

-------------------------------------------------

[1] אע"ג שזבל דעלמא שבא לחצר נקנה לבעה"ב ע"י חצרו, מ"מ זבל השוכר אינו נקנית לבעה"ב, דכיון שהזבל מוטל לפני ביתו של השוכר (ששכר מבעה"ב) ולא מפקירו ולכן הוא שלו (ריטב"א).

[2] דבעה"ב מפקיר הזבל (כיון שאינו דר בחצרו), וקנהו השוכר ע"י החצר - ולכן לא העמידו המשנה בחצר דשוכר ושוורים דבעה"ב. (ריטב"א).

[3] כמבואר בד"ה בחצר דמשכיר, שאוקימתת הגמ' מיירי שהשכיר רק את הבית ולא את החצר, דאל"כ השוכר קנה ע"י החצר כיון שהיא שכורה לו לכל תשמישיו.

[4] כמבואר בהלכות שכירות (פ"ו ה"ה) והובא בהגהת הגר"א כאן, דס"ל שהמשכיר קונה בחצר שכורה (וראה בראב"ד ובמגיד משנה שם).

[5] דאף שאינה מתשמרת, מ"מ כיון שיצא קול שפלוני זכתה לו חצרו במציאות אלו ואלו, אנשים פורשים מהן - וממילא חצרו משמרת אותן, אפי' שמצד עצמה אינה חצר המשתמרת.

[6] אולם אם כבר נפלו לחצר (ולא באופן שילדתם היונה בחצר ועוד רובצת עליהם רצוף משעת הלידה), הוי גזל גמור כר' יוסי ב"ח שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו.

[7] פי', הגמ' הקשתה דכיון שלא יצאה הביצה לגמרי, מדוע יש בה גזל אפי' משום דרכי שלום, הא לכאורה משמע מהברייתא שרק בביצים יש גזל מפני דרכי שלום, אבל באם שפורחת אין, וא"כ דין ביצה שלא יצאה לגמרי צריך להיות כמו האמא. ומתרצת הגמ', דאה"נ דגם באמא יש גזל של דרכי שלום - ועל שניהם (לפירש"י, היונה והביצה) קאי מה שאמר התנא ואסורות מפני דרכי שלום.

[8] ראה בתוס' שכתבו בתי' הראשון דהגזל הוא על האמא ולא על הביצים, ודלא כרש"י הנ"ל, ושיטתם מבוארת באורך בריטב"א, דהס"ד שבין היונה ובין הביצים אסורים, ומקשה המקשן דמילא האמא חוזרת מעצמה לכלוב בערב ושייך בה גזל, אולם הביצים אין סופן לחזור לבד ומה גזל שייך אפי' מדרכי שלום. ותי' הגמ' בתי' א', דאיה"נ האיסור הוא רק באמא. ובתי' ב' תירצה, שאף בביצים יש גזל כיון שעתידות ליפול לחצרו דעתו עליהם.

[9] ובשוכר חייב שבועת היסת ככל כופר הכל, (רש"י קג. ד"ה אבל, רמב"ם פ"ז מהלכות שכירות ה"ג).

[10] כתבו התוס', שהטעם שאין אדם פורע בתוך זמנו בפדיון, דשמא ימות המת או יתעכלו המעות קודם ל' ולא יהי' בנו פדוי, ובשוכר שמא יפול הבית, משא"כ בחוב דעדיפא ליה לשלם בתוך הזמן כדי שלכשיגיע הזמן לא יטרדנו המלוה לשלם חובו.

עוד חומר לימוד על הדף