בבא מציעא דף צב.

לשיטות התנאים דמשנתנו, מה הדין במקרים דלהלן?

האם מלמדים שלא
לאכול יתר על שכרו?
בצר רק אשכול אחד
האם יכול לאוכלו?
עובד שלא שכרו בעה"ב
ורוצה לאכול בעבודתו?
לרש"י [1] רא"ש (י"ב)
לת"ק: אוכל פועל
קישות אפי' בדינר
לא מלמדים אוכלו אינו
אוכל
אוכל
לר' אלעזר: לא יאכל
פועל יתר על שכרו
מלמדים
(שלא יעבור על איסור)
אינו אוכלו אינו
אוכל
אינו
אוכל
לחכמים: מתירים מלמדים אינו אוכלו [2] אוכל אינו אוכל

מה הנפ"מ באיבעיא של הגמ' "פועל משלו הוא אוכל או משל שמים"?

לצד שמשלו הוא אוכל לצד שמשל שמים הוא אוכל
אמר תנו אכילתי לאשתי ובני יכול אינו יכול [3]
נזיר שאמר תנו אכילתי לאשתי ובני אינו יכול משום קנס אינו יכול
ע"מ שאוכל אני ובני בשכרי חייב בנו מדרבנן [4] לעשר חייב בנו מדאורייתא לעשר
שכרם לעשות בנטע רבעי
ולא הודיעם [5]
פודה ומאכילם
מן הדין [6]
חייב משום דמיחזי
כמקח טעות
עבדו ושפחתו הקטנים הכנענים [7] קוצץ אינו קוצץ

בבא מציעא דף צב:

הא יכול אדם לקצוץ על האנשים דלהלן, שבמקום שיאכלו יקבל יותר שכר?

מעלה להם מזונות באינו מעלה להם מזונות
(ע"י עצמו) בנו ובתו הגדולים, אשתו [8] קוצץ קוצץ
בבנו ובתו הקטנים אינו קוצץ [9] אינו קוצץ
על בהמתו אינו קוצץ אינו קוצץ
עבדו ושפחתו הגדולים הכנענים קוצץ קוצץ
עבדו
ושפחתו
הקטנים
הכנענים
למ"ד יכול
הרב לומר וכו'
משלו קוצץ (ברייתא) [10] קוצץ (ברייתא)
משל שמים אינו קוצץ (משנה) אינו קוצץ (משנה)
למ"ד אין יכול
הרב לומר וכו'
משלו קוצץ (ברייתא) אינו קוצץ (משנה)
משל שמים אינו קוצץ (משנה) אינו קוצץ (משנה)

-------------------------------------------------

[1] בד"ה ת"ק לית ליה, וכן הוא דעת התוס' (ד"ה איבעית וכו').

[2] ת"ק מתיר לפועל לאכול בכל אופן שיהיה, ואפי' שזה מה שבצר אוכל. אולם לחכמים רק מותר לו לאכול יותר משכרו, אבל אין לו רשות לאכול את כל פעולתו. כתב הב"י בחו"מ (סימן של"ז סוף סעיף ז') שמדברי רש"י (ד"ה ת"ק) והרא"ש (סימן י"א), משמע שמה שהעמידה הגמ' את דברי רב אסי במחלוקת ת"ק וחכמים הוא רק דברי רב אסי הראשונים (לא בצר אלא אשכול אחד), אבל דבריו השניים (לאכול האשכול הראשון שבצר) לא נחלקו. אולם מדברי הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו את שתי המימרות של רב אסי, ש"מ דס"ל דחכמים חולקים גם במימרא השניה וס"ל שלא אוכלו. וראה עוד בביאור הגר"א (שם ס"ק ז').

[3] כיון שלא זיכה לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל (תוס' צב. ד"ה אי, וכ"כ רש"י צב: ד"ה אי אמרת משל שמים), וראה בהגהות הגר"א (חו"מ סימן של"ז אות ב').

[4] ומשום דמיחזי כמקח, אבל מה"ת אה"נ דפטור דהא אוכל משל הפועל עצמו.

[5] דאם הודיעם ודאי שאינם אוכלים, דכיון שאסורים הפירות באכילה מחוץ לירושלים, אין זכאי הפועל לאכול. אולם הנידון אם לא הודיעם מתחילה שהם נטע רבעי, ויש כאן נידון של מקח טעות, מה הדין.

[6] ביארו התוס' (בד"ה הכי) דהוי כאילו התנה מעיקרא שיאכלו, ולכן חייב לפדות ולהאכילם.

[7] יתבאר בטבלא הבאה באורך.

[8] החילוק בין גדולים לקטנים, שגדולים יש להם דעת למחול אפי' כשלא מעלה להם מזונות.

[9] ואפי' שמעלה להם מזונות, מ"מ התורה לא זיכתה לו את צער דגופן - דהרי כשהם רואים את הפירות ואוסרים עליהם לאכול אותם הם מצטערים, ואין להם דעת למחול על זה. כן הוא מסקנת הסוגיא (דף צג.), וראה רש"י ד"ה מר סבר. אולם בהו"א סברה הגמ' דכל שמעלה להם מזונות קוצץ - לפי הצד שפועל משלו הוא אוכל, וסברה שזה הנפ"מ בהאיבעיא. (וי"א דכן הוא גם למסקנת הגמ' אליבא דמ"ד יכול הרב לומר, עי' מהרש"א על התוס' לקמן דף צד. בד"ה אולם).

[10] ע' בתוס' לקמן (דף צג. ד"ה אלא) ובמהרש"א.

עוד חומר לימוד על הדף