בבא מציעא דף סה. א

מי שהיה תובע את חברו ריבית באיסור, וכשנתן הלווה את הריבית נתן לו חפץ יקר יותר בזול,
וכן אם נתן חפץ, כשיוצאת הרבית בדיינים כמה מוציאים, ומה מוציאים?

כשנתן לו ה' סאים חטים במקום ד' [1] כשנתן לו בתורת רבית גלימא
לאביי מוציאים ד' - והחמישי הוא רק שהוזיל לו מוציאים ממנו ד' זוזים ולא הגלימא [2]
לרבא מוציאים ה' - דמעיקרא הכל בא בתורת רבית מוציאים ממנו את הגלימא [3]

מרבין על השכר ואין מרבין על המכר, כיצד, ומדוע?

כיצד מדוע
בשכירות - מותר השכיר חצר מעכשיו בעשר, ואם לחדשים בי"ב שכירות משתלמת לבסוף - ואם ישלם מעכשיו זה הוזלה
מכירה - אסור מכר שדהו מעכשיו בעשר,
ואם לגורן בי"ב
מכירה משתלמת מיד -
ואם ימתין לו זו התייקרות

מה הן ג' הטרשאות המוזכרות בסוגיא, ומה ההלכה בהם? [תודה"ה והלכתא].

מה היא הטרשא? והאם הלכה כן?
טרשא
דרב נחמן
מוסיף על המכר בשביל המתנת המעות
כשאין המחיר קצוץ עדיין
הלכתא
כוותיה
טרשא
דרב פפא
מוכר כפי השער הגבוה של ניסן משום שממתין
ואע"פ שהמחיר כבר קצוץ מ"מ התיר משום שאין המוכר מרויח [4]
לית הלכתא
כוותיה
טרשא
דרב חמא
מוכר במקום הזול כשער היוקר, וממתין למעות עד שימכרו שם,
ומקבל האחריות עליו, וגם שבקיה להו מכסא ונקטי להו שוקא [5]
הלכתא
כוותיה

בבא מציעא דף סה:

מכר לו את השדה ונתן לו מקצת הדמים, ואמר לו אימתי שתרצה הבא מעות וטול, מה הדין?

האם המוכר אוכל פירות? האם הלוקח אוכל פירות
בקונה רק כשיביא את הכסף [6] אוכל פירות אינו אוכל
כשתביא כסף
קנה מעכשיו
למשנתנו אינו אוכל [7] - אלא משלשים אינו אוכל [8] - אלא משלשים
לר' יהודה [9] אוכל פירות אוכל פירות

מכר לו את השדה ונתן לו מקצת הדמים, כיצד יתכנו כל האופנים דלקמן?

לוקח אוכל פירות לוקח אינו אוכל פירות
מוכר אוכל פירות אמר לו קני כשיעור זוזך [10] אמר לו לכשתביא תקנה
מוכר אינו אוכל פירות אמר לו קנה מעכשיו והשאר בהלואה [11] אמר לו כשתביא תקנה מעכשיו [12]

מכר לו בית או שדה, ואמר לו כדלהלן, מה הדין?

התנה המוכר:
כשהיו לי מעות תחזיר הבית
אמר הלוקח מעצמו
לכשהיו לך מעות אחזיר לך
לרבנן אסור [13] מותר [14]
לר' יהודה מותר [15] מותר
-------------------------------------------------

[1] פי', כגון שהיה מסיק בו ריבית של זוז (הלוה לו עשר באחד עשרה), ובמקום לתת לו את הזוז של הריבית נתן לו ה' סאים חטים בשעה שהיו נמכרים ד' סאים בזוז. והנידון כשמוצאים ממנו את הריבית, האם מוציאים ד' סאים שזה שווי הזוז, או כיון שנתן לו חמש סאים מוציאים את כל מה שנתן לו.

[2] דהריבית הוא הכסף, והגלימא הוא כמו מקח שלקח באותו הכסף, ולכן לא מוציאים ממנו את הגלימא.

[3] כדי שלא יאמרו שהגלימא שהוא מתכסה היא גלימא של ריבית.

[4] רב פפא לא היה לו תועלת בזה שהיו מקדימים לו את המעות מעכשיו ולוקחים את השכר, דמצידו שיקחו את השכר רק בניסן במחיר היקר דהיה לו שכר טוב שלא היה מתקלקל, וגם הוא עשיר ולא צריך את הכסף כבר עכשיו. אולם הקשה עליו רב ששת בריה דרב אידי, דמדוע מסתכל על מה שלו אין הפסד ורווח בהקדמת המעות, שיסתכל על הקונים, והם הרי אם היה להם מעות היו קונים ממך לפי שער הזול, ורק משום שאין להם מעות עכשיו ואתה ממתין להם עד ניסן - לכן משלמים יותר, ונמצא שהוא ריבית.

[5] פי', שהיו מכריזים שאין אדם יכול למכור את סחורה מקבילה לשלהם, עד שהם ימכרו. והיו עושים כן, דכיון שהסחורה היא ברשות רב חמא שהוא צורבא מדרבנן, ולכן היו מניחים להם מהמכס, ונותנים להם למכור ראשונים.

[6] בכה"ג השדה ברשותו עד שעה שיביא את הכסף, ולכן לא נחשב שאוכל פירות בריבית משום המתנת המעות, כי אוכל את פירות שדהו שאינה עדיין ברשות הקונה.

[7] דאם יביא לבסוף הקונה את המעות, נמצא שהיתה השדה קנויה לו כבר משעה ראשונה, ומה שאכל המוכר את הפירות כל הזמן הוא מחמת המתנת המעות - והוי ריבית. ולכן משלשים את הפירות אצל שלישי, שאם יגמר המקח ינתנו הפירות לקונה, ואם לא יגמר המקח ויחזור בו יחזרו הפירות למוכר.

[8] דשמא לא יגמר המקח לבסוף והפירות הם של המוכר, ונמצא שאכל בזכות מה שהיו מעותיו אצל המוכר כל הזמן הזה עד שנתבטל המקח, והוי ריבית.

[9] ר' יהודה דס"ל דצד אחד בריבית מותר, וכיון שבמקרה הזה אם יאכל המוכר את הפירות ולא יגמור הלוקח את מקחו אין כאן ריבית. וכן אם הלוקח יאכל פירות ויגמור לבסוף את מקחו אין כאן ריבית. לכן אפי' אם לא נעשה כך לבסוף - ג"כ לא הוי ריבית, דריבית היא רק מתי שיהיה ודאי ריבית. וע' רש"י (ד"ה צד אחד), שביאר שגם ר"י מודה בכה"ג שאמר לו שתביא תקנה שאסור ללוקח לאכול פירות כיון שהוי ודאי ריבית, וכן בכה"ג שאמר קנה מעכשיו והשאר בהלוה שאסור למוכר לאכול פירות דהוי ודאי ריבית.

[10] הקונה אוכל פירות של חלק הקרקע שקנה כשיעור כספו, והמוכר אוכל את השאר.

[11] דנמצא שכל השדה היא של הקונה ולא בטל המקח, ורק יש לו חוב של ממון על יתר המעות.

[12] ובכה"ג ר' יהודה חולק ומתיר וכנ"ל.

[13] דאם מתנה המוכר כן, נמצא שהמעות שלקח מן הלוקח הם הלואה, והקונה הוא באמת מלוה ומקבל ריבית מה שדר בבית או בחצר בחינם.

[14] ומכיון שאמר מעצמו ולא נתחייב לעשות כן - ולא יכול לתובעו על זה בב"ד, הרי זה מכירה גמורה, ואם ירצה להחזיר הוי מכירה חדשה שוב. משא"כ ברישא שנתחייב הלוקח להחזיר כשיהיה למוכר מעות, הרי מתברר שלא היה כאן מכירה אלא הלואה.

[15] דהוי צד אחד בריבית, דאולי לעולם לא תחזור זו המכירה.

-------------------------------------------------