בבא מציעא דף מח.

החוזר בו באופנים דלהלן מה דינו?

דברים ויש עמהם מעות נשאו ונתנו ביניהם בלא מעות
מה הדין? יכול לחזור אבל הוא במי שפרע [1] אין רוח חכמים נוחה הימנו [2]

מה לומדים מב' הפסוקים דלהלן, (פסוק א', ויקרא ה:כא) "וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ" (והשני, שם:כג) "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא"?

תשומת יד (הלואה) עושק (שכר שכיר), גזילה
פסוק א' [3] רק אם יחד לו כלי חייב קרבן שבועה
פסוק ב' שלא מנה תשומת יד [4] שאם לא משך כלי פטור מקרבן [5] כיון שמשך חייב קרבן

נתן בשוגג פרוטה של הקדש לבעלי אומניות דלהלן, האם מעל?

לבלן לספר ושאר בעלי אומניות
ישראל מעל - דלא מחוסר משיכה לא מעל - דמחוסר משיכה
נכרי מעל - דאין משיכה בגוי

בבא מציעא דף מח:

כיצד קבלת מי שפרע?

כיצד? מנלן?
לאביי מודיעים לו שאם יחזור בו לבסוף יפרעו ממנו מהשמים "ונשיא בעמך לא תאר"
לרבא מקללים אותו שאם יחזור בו שיפרעו ממנו מהשמים רק עשה מעשה עמך [6]

הנותן מקצת מדמי המקח בתורת ערבון, מה הדין בדלהלן?

במטלטלין לענין מי שפרע בקרקעות לענין קנין כסף
לרב קונה כנגדו להתחייב מי שפרע [7] קונה הכל
לר' יוחנן קונה הכל להתחייב במי שפרע קונה הכל

הנותן ערבון לחברו ואמר לו "אם אני חוזר בי - ערבוני מחול לך",
והלה אמר לו "אם אני אחזור בי - אכפול לך ערבונך", מה הדין בדלהלן?

מה הדין מדוע
לר' יוסי נתקיימו הנ"ל שביניהם דאסמכתא קניא
לר' יהודה קונה רק כנגד שווי הערבון אסמכתא לא קניא
לרשב"ג אמר "ערבוני יקון" קונה רק כנגד שווי הערבון אסמכתא לא קניא
נתן הערבון כפרעון קונה כנגד הכל דמהני קנין כסף בבית ושדה

-------------------------------------------------

[1] לר' יוחנן הטעם שיש מי שפרע כיון שמעות קונים מה"ת, ורק יכול לחזור בו כיון שמדרבנן תיקנו משיכה. ולפי ר"ל כיון שהם דברים עם מעות - יש להם חשיבות, דנעשה איזה מעשה לחזק את כח הדברים, ולכן יש בהם מי שפרע.

[2] אבל אין בזה משום מי שפרע, שכיון שרק סיכמו ביניהם לעשות המקח וממכר ולא נתן אחד מהם מעות - אינו במי שפרע.

[3] כתיב בענין קרבן שבועה - אשם גזילות (ויקרא ה:כא) "וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ", ולמד רב חסדא שכל הדברים המנויים בפסוק צריכים להיות דומיא דפקדון, כמו שבפקדון מדובר שנתן לו כלי וכפר בו, כך בהלואה מיירי שייחד לו הלוה כלי לגבות את הלאה ממנה, וכפר בהכל - בהלואה ובכלי. אבל אם לא היה יחוד כלי, ורק כפר בהלואה גרידתא, לא חייב קרבן שבועה (דכיון דמלוה להוצאה ניתנה ויש עליו רק חוב בעלמא, הרי שלא כפר במשהו של המלוה). וגם גבי עושק, דהיינו שכפר בשכר שכיר, מעמיד רב חסדא שייחד לו בעה"ב כלי לגבות ממנו שכרו ולבסוף כפר בו בהכל.

[4] החילוק הוא בפסוקים, שבספוק השני שמדבר על זה שעושה תשובה והחזיר את הגזל וכו', לא מוזכר שם תשומת יד, וקשה למה.

[5] בסתם תשומת יד - דהיינו הלואה אין משיכה, אלא רק חושב לקנות את הכלי במעות, דהיינו כשמלוה נותן ללוה מעות חושב שכנגדם יקנה לו הכלי, ומזה מוכיח רבא כדעת ר"ל שלא מועיל קנין כסף - ורק משיכה מפורשת מה"ת, דהא חזינן הכא דלא מהני עד שימשוך את הכלי. וכמו האופן שבו מעמידים את הפסוק הראשון שמיירי שמשך את הכלי. ורב פפא מקשה על הוכחת רבא, דהרי מנה עושק, וגם שם בפשוטו לא היה משיכת כלי, ובכל אופן אהדר ליה קרא, וא"כ י"ל מדהדר ליה לעשק יד לא הוצרך לחזור גם על תשומת יד. וענה רבא, שבעושק מיירי שמשך את הכלי וחזר והפקידו.

[6] פי', שרק מי שעושה מעשה עמך אתה מוזהר שלא לקללו, אבל זה שחוזר בו אינו עושה מעשה עמך. אכן רק לענין זה - דהיינו על המקח הזה - הותר לקללו, אבל לא שאר קללות.

[7] אבל מה שיותר משווי הערבון - אם חוזר בו אינו במי שפרע.

עוד חומר לימוד על הדף