בבא מציעא דף י.

הרואה את המציאה ואמר לחברו תנה או זכה לי, נטלה ואמר "אני זכיתי בה", מה הדין?

אמר "תנה לי" אמר "זכה לי"
לרב נחמן ורב חסדא "המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו" [1] קנה המגביה לעצמו קנה המגביה לעצמו
לר' יוחנן "המגביה מציאה לחברו קנה חברו" קנה המגביה לעצמו בהגבהתו קנה לראשון [2]

האם ארבע אמות של אדם קונות לו מציאה או לא?

כשנפל על המציאה כשלא נפל עליה [3]
בסימטא או בצידי רה"ר לא קנה [4] קנה
ברה"ר או בשדה של בעה"ב [5] לא קנה לא קנה

בבא מציעא דף י:

מה דין קטן וקטנה לענין קנין חצר וארבע אמות?

בקטנה לענין לקנות גיטה לענין ממון
בקטן בקטנה
לריש לקיש משום
אבא כהן ברדלא
להו"א: לא קונה - דחצר משום שליחות
למסקנא: קונה - דחצר משום יד
לא קונים [6] לתי' א': לא קונים
לתי' ב': קונים [7]
לר' יוחנן
משום ר' ינאי
קונה - דחצר משום יד לכל התי': קונים - דחצר משום יד
לתי' האחרון: לא קונים [8]

בבא מציעא דף י:

מה נפ"מ בין הטעמים המוזכרים בגמ' למה אין חסרון בחצר ד"אין שליח לדבר עבירה"?

כהן שאמר לישראל [9]
לקדש לו גרושה
איש אמר לאשה
להקיף לו קטן [10]
לרבינא: דוקא בשליח בר חיובא [11] הני לאו בר חיובא - ויש שליח, ומתחייב המשלח
רב סמא: דוקא אי בעי עביד וכו' הני אי בעי לא עבדי - ואין שליח לד"ע, ופטור המשלח

-------------------------------------------------

[1] כיון שהוי תופס לחברו במקום שחב לאחרים ולא קנה לחברו [לרש"י לא קנה דוקא כשלא עשאו שליח, ולתוס' (בד"ה תופס) אפי' בעשאו שליח לא קנה], ולכן אפי' אם היה בדעתו בשעה שהגביהה לקנות בעבור חברו (אבל לא נתן אותה לחברו בידים) - קונה אותה לעצמו. אולם אם נתן לחברו בידים אפי' אם אמר אח"כ "אני זכיתי בה תחילה" - לא אמר כלום.

[2] דכיון שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו, הרי כאן מיד שהגביהה זכה בעבור חברו, ואינו יכול לזכות בה לעצמו. ולפ"ז צ"ל דמה שאמרה המשנה שלנו שאם אמר המגביה "אני זכיתי בה" - זכה בה, זה דוקא אם אמר הרכוב ע"ג בהמה "תנה לי" - אבל אם אמר זכה לי לא אמר כלום וכנ"ל.

[3] ורוצה לקנות מדין ד' אמות שתקנו רבנן שד' אמות של אדם קונות לו.

[4] והגם שד' אמות של אדם קונות לו, כיון שגילה בדעתו שהוא רוצה לקנות בנפילה ולא בד' אמות, ובנפילה לא קונים, לכן לא קנה.

[5] כדאמר רב פפא שלא תיקנו ד' אמות בשדה של בעה"ב - ולכן אם נפל על הפאה לא מהני. ורב ששת אמר בהמשך הסוגיא, שד' אמות אינן קונות ברה"ר, אלא או בסימטא או בצידי רה"ר.

[6] דס"ל דחצר משום שליחות - ואין שליחות לקטן, ולא ילפינן מציאה מגט.

[7] ס"ל שבקטנה כו"ע לא פליגי דילפינן מציאה מגט, וכמו שבגט למסקנא חצר הוא משום יד, כך לענין ממון בקטנה הוא משום יד. רק ס"ל לר"ל בשם אבא כהן ברדלא שלא ילפינן קטנה מקטנה.

[8] כן הוא לפי הפירוש הראשון ברש"י, וה"פ: דבתי' האחרון בגמ' איתא: "ואיבעית אימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ולפ"ז ריש לקיש דיבר לענין מציאה שלא קונים דחצר משום שליחות - ובזה גם ר' יוחנן מודה שלא קונים. ור' יוחנן מדבר לענין גט, ובזה גם ר"ל מודה לו שקונה. אולם לפי הפירוש השני ברש"י, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ה"פ: שר' יוחנן דיבר בקטנה שקונה בין בגט ובין במציאה - וגם ר"ל מודה לו, ור"ל דיבר בקטן לענין מציאה שלא קונה - דלא ילפינן קטן מקטנה וגם ר"ל מודה לו.

[9] כתבו התוס' (בד"ה דאמר), שאם אמר לכהן - מיקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו עובר איסור.

[10] כתבו התוס' (בד"ה אפקי), דה"ה באמר אקפי לי גדול - אלא שגודל לא יניח עצמו שיקיפו לו פאת ראשו, כיון שגם הוא בחיוב, כדאיתא במכות (דף כ:) "אחד הניקף ואחד המקיף חייב".

[11] אכן אין מתוך כך למעט אשה ועבד שגנבו - דהם כן נקראים ברי חיובא דאסור להם לגנוב, רק שאין להם ממון לשלם.

עוד חומר לימוד על הדף