בבא מציעא דף ז.

שנים שרבים ביניהם על איזה דבר, וקם אחד מהם והקדישו, מה הדין?

במטלטלי במקרקעי
כשאין המקדיש יכול להוציאו בדיינים אין יכול להקדיש אין יכול להקדיש
כשהמקדיש יכול להוציאו בדיינים אין יכול להקדיש יכול להקדיש

שנים האוחזין בטלית באופנים דלהלן, מה הדין?

כשכל אחד אוחז חלק מהטלית כשאוחזין בכרכשתא
מה הדין כל אחד מקבל עד מקום שידו מגעת,
והשאר חצי חצי - והכל [1] בשבועה
זהו דין המשנה,
שחולקים בשבועה

מלוה ולוה שאדוקים בשטר שאבד ומצאוהו, מלוה אומר שלי הוא שלא פרעת אותו,
ולוה אומר שלי הוא שפרעתי אותו והחזרת אותו לי, מה הדין?

להו"א למסקנא
בשטר מקוים בשאינו מקוים
לרבי יקיים את השטר -
ויגבה את הכל
יחלוקו קיימו: יחלוקו
לא קיימו: אין לו כלום
לרשב"ג יחלוקו יחלוקו אפי' לא קיימו יחלוקו

בבא מציעא דף ז:

מי שמצא שטר שנפל ביד דיין (שיש בו הנפק), מה הדין?

אליבא דרבנן אליבא דר' יוסי
לסתמא דברייתא ולרב פפא לא יחזיר - דחיישינן לפרעון [2] יחזיר - דהוא בחזקתו שלא נפרע
לתרצן: ד"איפוך" ולרבינא יחזיר - דהוא בחזקתו שלא נפרע לא יחזיר - דחיישינן לפרעון

בבא מציעא דף ז:

מצא שטר כתובה בשוק, והבעל טוען שפרע כבר את הכתובה, מה הדין?

אליבא דרבנן אליבא דר' יוסי
לסתמא דברייתא לא יחזיר לא לזה ולא לזה עודה תחת בעלה: יחזיר לאשה [3]
נתגרשה ונתאלמנה: לא לזה ולא לזה
לתירוץ הנ"ל [4] -----
לרב פפא לא יחזיר לא לזה ולא לזה יחזיר לאשה [5]
לרבינא לא יחזיר לא לזה ולא לזה [6] עודה תחת בעלה: יחזיר לאשה
נתגרשה ונתאלמנה: לא לזה ולא לזה

שנים שהיו תופסים בשטר שאינו מקוים שנתבאר לעיל שלרשב"ג יחלוקו [7],
מה הדין אם הם תופסים באופנים דלהלן?

שניהם אדוקים בטופס ושניהם אדוקים בתורף אחד אדוק בטופס
ואחד אדוק בתורף
לר' אלעזר יחלוקו בשוה זה נוטל טופס וזה נוטל תורף [8]
לר' יוחנן יחלוקו בשוה בהו"א: יחלוקו בשוה
למסקנא: לא פליגי [9]

-------------------------------------------------

[1] כן מבואר בתוס' (בד"ה מחוי) דלא גרסינן "והשאר בשבועה" - דהשבועה היא על הכל, ורק החילוק הוא לענין החלוקה, שקודם כל אחד מקבל עד איפה שידו מגעת, והשאר חולקים חצי חצי, וצריך כל אחד להשבע על כל מה שמקבל שאין לו פחות מזה.

[2] ולא מיבעיא קאמר, לא מבעיא היכא שאין בו הנפק - שלא יחזיר דשמא כתב ללוות ולא לוה לבסוף, אלא אפי' כתב ביה הנפק דמקוים הוא - לא יחזיר, דחיישינן לפרעון.

[3] דודאי לא פרע את הכתובה מתי שהיא תחתיו, כי האשה לא תובעת כתובתה, וגם אין הבעל עשוי לפרוע, דשמא היא תמות בחייו ולא יבוא לעולם לידי פרעון.

[4] פי', לתרצן שתירץ לעיל להפוך את הברייתא הראשונה, שרבנן סוברים שיחזיר ור' יוסי סובר לא יחזיר ובזה מיושבת דעתו של ר' יוסי דסבר שלא יחזיר. אולם קשה דרבנן אדרבנן, כי לפי האיפוך הנ"ל רבנן סוברים שיחזיר, וא"כ למה כאן ס"ל שלא יחזיר. ועל זה מתרצת הגמ', שכל הברייתא דכתובה היא ר' יוסי - ורבנן לא דיברו בה.

[5] וה"ק להו ר' יוסי לרבנן: לדידי אפי' נתאלמנה או נתגרשה - יחזיר לאשה, ולא חיישינן לפרעון (וכמו סתמא דברייתא דלעיל דר' יוסי לא חייש לפרעון - ולא אפכינן לברייתא דלעיל לרב פפא), אולם לפחות תודו לי שעודה תחת בעלה יחזיר לאשה כי ודאי לא חיישינן לפרעון. ורבנן עונים לו, דגם תחתיו יש לחוש שמא "צררי אתפסה" כשנשאה או אח"כ כדי שלא יטריחוה יורשים אם תתאלמן - והיא נתנה לבעלה את הכתובה בעדם, ולכן לא מחזירים לה את הכתובה כדי שלא תגבה.

[6] ואף שרבינא מעמיד את הברייתא הראשונה כתרצן שאמר "איפוך" - והיינו שדעת רבנן גבי שטר של מלוה שיחזיר, מ"מ ס"ל דאין להקשות דרבנן אדרבנן, דטעם רבנן כאן משום דחיישינן לשתי כתובות - דהיינו שאחר שאבדה הכתובה הראשונה כתב לה הבעל כתובה אחרת, ועכשיו כתובה זו שנמצאת היא הכתובה הראשונה שאבדה, ואם נחזיר לאשה יהיו לה בידה שתי כתובות ותגבה מן היורשים פעמיים. ולפ"ז מה שאמרה הברייתא "אין הבעל מודה" - אין הכוונה שאומר "פרעתי", אלא טוען שכתב לה כתובה אחרת (והיא טוענת שלא כתב). ור' יוסי לשתי כתובות לא חייש.

[7] כן פירשו רש"י ותוס' (בד"ה מחלוקת), שכאן אין הכוונה "מחלוקת כפשוטו" - אלא ליחלוקו שאמר רשב"ג.

[8] וביאר רבינא את הנפ"מ שהיא "לדמי", שבתורף יש תוספת על הטופס שכתוב בו גם הזמן - ויכול לגבות בו גם ממשועבדים, אבל האוחז בטופס לא יכול לגבות ממשועבדים, ולכן מקבל האוחז בתורף את ההפרש שיש בין טופס לתורף.

[9] דהרי איתא בברייתא שכל אחד נוטל עד היכן שידו מגעת, וא"כ גם ר' יוחנן צריך להודות שזה נוטל טופס וזה נוטל תורף. ומעמידה הגמ' שר' יוחנן בא לחדש חידוש אחר, שאם היה התורף נמצא ביניהם - ואף אחד לא אוזר בו, והוא קרוב יותר לאחד מהם, בזה החידוש שחולקים בשוה.

עוד חומר לימוד על הדף