בבא מציעא דף ה.

מה לומדים מהפסוק דלהלן (שמות כב:ח) "עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה"?

כִּי הוּא זֶה
לאבוה ר' אפוטריקי -
עדים לא מחייבים שבועה [1]
חד: על הודאת פיו אתה מחייבו, ואינו חייבו על העדאת עדים
והשני: שמודה במקצת הטענה שחייב
לר' חייא - עדים
מחייבים אותו שבועה
חד: שמודה במקצת הטענה חייב
והשני: שבועת מודה במקצת דוקא אם הודה לו ממין הטענה [2]

רועה שמסרו לו בהמות וכפר, ובאו עדים שאכל שתי בהמות, מה הדין?

מה הדין ומדוע
לר' חייא קמייתא שכנגדו נשבע ונוטל דזה הרועה הוחזק גזלן וחשוד הוא
למאן דפליג אר' חייא פטור דלא נשבע שכנגדו בשבועת הסת [3]

-------------------------------------------------

[1] פי', אם תבעו חברו מנה - וכפר הכל, ובאו שני עדים שחייב חמשים, ס"ל שאין עדים מחייבים אותו שבועה על החמשים השניים - ואל חשיב בזה מודה במקצת.

[2] אבל אם טענו חטים והודה לו בשעורים פטור. ואבוה דר' אפוטריקי פליג וס"ל כרבן גמליאל, שאם טענו חטים והודה לו בשעורים חייב.

[3] דהנה שבועת התורה להאי מ"ד לית ליה בהעדאת עדים (ורק במודה במקצת יש), ושבועת היסת דרבנן (שתיקן רב נחמן), היא רק תקנתא ולא עבדינן תקנתא לתקנתא לומר שכנגדו ישבע.

עוד חומר לימוד על הדף