[1] מבואר בסוגיא שהכל אותו דין, ורב הונא אינו חולק על רב ושמואל.

[2] ופירשו בתד"ה הא דמקויים, שבכו"א אנו צריכים לנאמנותו, וכן גבי הקדש צריכים אנו לסברא שאין אדם חוטא ולא לו, דבלא זה היה צריך אותו פלוני לגבות בשבועה דוקא.

[3] ומבואר בגמ' הטעם, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו דמלוה על פה אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות. וכתבו בתד"ה ורב, דאף דבעלמא דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי, מ"מ זה דוקא כשנותן מתנה, אבל לא כשאומר כן מכח חוב עיי"ש.

[4] וכתבו בתד"ה הא דלא מקיים, שאין לחשוש שמא השטר כבר פרוע, דודאי לא היה אומר מנה לפלוני בידי בכוונת שלא להשׂביע את בניו, היות שיודע שבגלל זה יחשבו האנשים שהשטר לא פרוע, ואם בכו"א אמר כן ודאי שכוונתו לזה, וגובה בלא שבועה.

[5] דנאמן לומר שטעה, או שנזכר שפרע, במגו דמצי למימר שפרע אחרי שהודה ואמר שחייב - שהוא נאמן בזה.

[6] כתבו בתד"ה חזר, כשהיה קנין - חשוב כאמר תנו, והוי מגו במקום עדים ולא נאמן. [דאנן סהדי שאין אדם אומר תנו רק כשהדבר ברור לו, וכן לא עושה קנין רק כשברור לו]. ובהנהו גינאי דאמרינן דהוי קנין בטעות, וחזר בו, מיירי שכולם הכירו והודו בטעות.

[7] דכיון דשעבודא דאורייתא הוי כאילו משועבד כבר בחיי אביהם ולא חשוב ראוי, אולם כשגבו מעות אינו גובה פי שנים, דלא היו משועבדות מחיים. והוסיפו בתד"ה גבו, דלאו אלו המעות ששבק אבוהון.

[8] ואע"ג שגם למ"ד שעבודא לאו דאורייתא גובה מלוה בשטר מן היורשים מדרבנן, ולכאורה ה"ה מלוה על פה דגבי יורשים אין חילוק בין יש קול לאין קול. תי' בתד"ה אינו, שכיון שלא כתב שטר ורק הלווה בעדים שאין בזה קול ולא חשש שמפסיד מלגבות מלקוחות, ולא תקנו לו לגבות מן היורשים.