AVODAH ZARAH 48 - Dedicated by Harav Gedaliah Weinberger shlit'a in memory of his father, Reb Chaim Tzvi ben Reb Shlomo Weinberger, whose Yahrzeit is 18 Adar. Reb Chaim Tzvi, a Holocaust survivor who raised his family in a new country, bequeathed his children a steadfast commitment to Torah and its study.

עבודה זרה דף מ"ח ע"א

לאתקפתא דרב אשי, אילן שנטעו ולבסוף עבדו מה דינו, ומה דין תוספתו, ומהיכן ילפינן?

דין עיקר האילן דין תוספתו מנין?
לר' יוסי בר' יהודה אסור אסור מואשריהם תשרפון [1]
לרבנן מותר אסור מואשריהם תגדעון [2]

לתירוץ הגמ', במה נחלקו רבנן ור' יוסי בר' יהודה?

בלא גידעו ופיסלו בגידעו ופיסלו
לר' יוסי בר' יהודה עיקר ותוספת אסור [3] איבע"א א': עיקר מותר ותוספת אסור [4]
איבע"א ב': עיקר ותוספת אסור [5]
לרבנן עיקר מותר ותוספת אסור עיקר מותר ותוספת אסור [6]

עבודה זרה דף מ"ח ע"ב

ע"ז שאינה גוזלת את הרבים, מה דינה באופנים דלהלן?

האם מותר לשבת שם? האם נטמא היושב שם?
בצל צילה הארוך אסור טהור
בכל קומתה אסור טהור
בתחתיה ממש אסור טמא

האם מותר לזרוע תחת אשירה?

בימות הגשמים בימות החמה
לרבנן שאר זרעים: מותר [7]
חזרת: אסור
אסור [8]
לר' יוסי אסור אסור

האם מותר לנטוע אגוזי ערלה? [תד"ה ואין].

לכתחילה בדיעבד
לרש"י לר' יוסי: אסור [9] מותר [10]
לתוס' אסור [11] לר' יוסי: אסור
לרבנן: מותר

-------------------------------------------------

[1] פירוש, דרב אשי הקשה מנין שרבנן ור' יוסי נחלקו בתוספת האילן ואילו בעיקרו לכו"ע מותר, נימא שנחלקו בעיקר ואילו בתוספת האילן לכו"ע אסור. ולפי"ז הלימוד לר' יוסי מקרא דואשריהם תשרפון, ר"ל ששתי אשרות הן אחת לנטוע מתחילה לכך ואחת שנטעו ולבסוף עבדו, שגם בנטעו ולבסוף עבדו שורף אפי' העיקר. וזה דלא כמו דילפינן לעיל [דף מ"ה ע"ב] לר' יוסי מקרא דואשריהם תגדעון, לומר ששורף ומגדע רק את התוספת ולא את העיקר.

[2] גם כאן לפי קושיית רב אשי משתנה הלימוד לרבנן, דלעיל [דף מ"ה ע"ב] אמרינן דרבנן לומדים מואשריהם תגדעון שגידוע עכו"ם קודם לכיבוש א"י, ומואשריהם תשרפון לומדים לאילן שנטעו מתחילה לכך, ולפי"ז באילן שנטעו ולבסוף עבדו לא נאסר לא עיקר ולא תוספת. ועתה לקושית רב אשי ילפינן מואשריהם תגדעון לאילן שנטעו ולבסוף עבדו שתוספתו אסורה.

[3] ומבואר שנשארנו למסקנא עם סברת רב אשי שר' יוסי ורבנן נחלקו בעיקר אילן דוקא, אבל בתוספתו לכו"ע אסור, ודלא כסוגיא לעיל בדף מ"ה ע"ב. ולשני תירוצי הגמ' מבואר שדברי שמואל שאמר המשתחוה לאילן תוספתו אסורה (ובאופנים מסויימים גם העיקר), הוא לדברי הכל, דבכל האופנים התוספת אסורה לכו"ע.

[4] והטעם דכיון שגידעו ופיסלו לפני עבודתו, גלי בדעתיה שכוונתו לעבוד לתוספת דוקא והיא הנאסרת, ולכך נוטל מה שהחליף ושרי, וזהו משנתינו לפי האיבעית אימא ר' יוסי בר' יהודה וכו'.

[5] פי' דדוקא לפי התי' הראשון שמשנתינו ר' יוסי, צריך להדחק בחידוש הנ"ל ולומר שבגידעו ופיסלו נאסר רק התוספת, אולם לתי' השני שמשנתינו רבנן, איה"נ לר' יוסי בר' יהודה בכל מקרה נאסר גם התוספת.

[6] ולתי' השני דמשנתינו רבנן, איכא רבותא למימר שאפי' בגידעו ופיסלו שעשה מעשה בגופו, בכו"א עיקר האילן לא נאסר אלא רק תוספתו.

[7] והגם דיש נבייה - עלים שנושרים - מהאשרה ונעשים זבל, מותר. ובהו"א סברה הגמ' הטעם משום דזה וזה גורם מותר. ובתי' האיבעית אימא ביארה הגמ' שאפי' שגם רבנן מודים שזה וזה גורם אסור, וכמו שאסור לשחוק ע"ז ולזרות לרוח, מ"מ כאן מותר משום שמה שנהנה מהנייבה פוגם הצל ולא חשוב הנאה.

[8] והגם שלהו"א טעם רבנן משם דזה וזה גורם מותר, מ"מ שאני צל דכל הנאת הצל היא הנאת איסור ואין דבר היתר שמשתתף לעשות צל - ולכך אסור. ואינו כמו בנבייה שעושה זבל, שגם האדמה של היתר נותנת זבל. תד"ה ורבנן.

[9] ועל זה הקשו תוס' דא"כ למה ערלה בשריפה, דניטע אותם אליבא דרבנן.

[10] רש"י מפרש הא דאמר רב יהודה אמר רב מודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר, קאי על האגוז דיש בזה דין זה וזה גורם מותר.

[11] כן כתבו תוס' דלכו"ע האגוז אסור, ומוקמי להא דאמר רב יהודה אמר רב שמודה ר' יוסי וכו', באם נטע את האגוז ועשה ממנו נטיעה ואח"כ הבריכה והרכיבה - אז מותר. וכלשון אחר שברש"י בדף מ"ט ע"א, ועי' היטב בריטב"א כאן.

עוד חומר לימוד על הדף